באחד הקייצים של ימי האימפריה השלווים, עת שאפשר היה עוד להציג רגל יהודיה גאה בכל פינה מפינותיה של הארץ, החלטנו, שני מדריכים צעירים בבית ספר שדה, לגאול את עין אלמרזוב, הוא מעיין המרזב, הוא עין יואל - משממונו. קצנו אז בטיול השבועי אל מעיינותיו של הכפר חוסאן, כדי לחזור ולהסביר שוב ושוב באוזני נוער עמוס הורמונים וחף מרצון להקשיב לסיפורים על "גיאולוגיה של מרכז הרי יהודה", "התנ"ך בראי החקלאות המסורתית של תושבי ההר הפלסטינים", "שיר השירים ומסכת שביעית לאור מעיינות הגנים של הנחל" וכיוצא באלה נושאים חשובים.
ידענו שעין אלמרזוב נחבא בין ההרים הירוקים שלנו, ושאי אפשר להגיע אליו בגלל הפטל הנורא שהשתלט עליו מאין בעלים אחרים בסביבה, ושהוא מוקף בבוסתנים נטושים מאז שבעליהם הקודמים נטשו בבהלה את משכנותיהם.
דחפנו לג'יפ את הכלבים שלנו - שהרי מדריך בבית ספר שדה ללא כלב כמוהו כמעשה אהבים לבובת גומי, ולעולם לא הדבר האמיתי - נטלנו מזמרות ומקצצות, ויאללה, נסענו להציל את המעיין מן האלמוניות שכפו עליו סבכי הפטל הקדוש, הערברבה השעירה, הטיון הדביק ועוד חובבי מים אחרים.
המאבק במפלצות הירוקות והסמיכות האלה, באמצעות כלי העבודה העלובים שלנו, הסתיים בשריטות בבשרנו שנראו כתעלות מדממות ובשילוח אש זועמת בפטל (כדי להקל על העבודה). זו התלקחה במהירות והפכה לדליקה נוראית, שאיימה להתפשט אל החורשים מסביב.
כשנסנו על נפשותינו מן המקום, כדי להזעיק עזרה, הגיעו אנשי כיבוי האש מהתחנה הסמוכה ואנחנו התגנבנו מהמקום בהיחבא ובנמיכות רוח, כדי שלא יתברר לאנשי הכיבוי שדווקא מדריכי החברה להגנת הטבע הם אלה שאחראים לפראות הזו.
על מי מנוחות
המעיין אכן נגלה. ניקבתו העתיקה - אי שם מימי הבית הראשון - החצובה בסלע, מגירה את מימיה כבמרזב אל בריכונת קטנה בפתחה של הניקבה ועדיין סבך של פטל מכסה את הסלעים סביב המעיין. דורות שהמעיין הזה הזין את החקלאים ההרריים למודי המאבק בטרשי ההר. בוסתנים וערוגות ירק קטנות, שהוכשרו באפיק הנחל ההררי, הושקו במי המעיין הניגרים, וכך, במשך כ-3,000 שנה, התנהלו החיים על מי המנוחות הצנועים האלה. תושבי הארץ הקדומים התחלפו בינתיים בישראלים, ואלה בתורם התחלפו בכובשי הארץ ומתיישביה, והם באחרים, בכל פעם שמלחמה התרגשה על ההרים היפים והעצובים האלה.
האחרונים לחילופין היו אנשי כפר צום, בעלי המעיין, ואנשי ראס אבו עמאר, כפרון זעיר במורד הגבעה. הכפרים האלה כבר לא קיימים. על האחד עוד משיחין, שכן הוא נבנה על חורבות העיירה היהודית צום, מימי מרד הנפל של בן כוסבה, ואף משמר את שמה, אך השני נמחה וטואטא אל מתחת לשטיח השיכחה.
על אדמות הכפרים צום וקאבו הוקם בשנת 1950 המושב מבוא ביתר, אחד המושבים הבודדים של תנועת החירות, שבאופן קולני למדי התנגחה עם אנשי ההתיישבות העובדת. עד מלחמת ששת הימים היה זה יישוב ספר אשר שישה מבניו נהרגו בהסתננויות של פליטי הכפרים, שהיו באים לקטוף את פירות בוסתניהם הנטושים. אחד הנרצחים היה יואל פוטפוב, ועל שמו הוסב עין אלמרזוב לעין יואל.
ועוד אירוע מאירועי יום הדליקה ההוא. מימיו של עין יואל ניגרים אמנם באופן טבעי לחלוטין, אך טרח מי שטרח פעם וכיוונם אל בריכת בטון עגולה וסגורה שפתח צר בראשה. בעדו אפשר להיכנס אל מימי הבריכה הקרים כקרח, והרי בימי החורב החורכים שלנו אין יפה מטבילה במים שהם זכים וירקרקים ומשיבים את נפשם של אלה שטרחו וכיתתו את רגליהם הדוויות עד לכאן.
בבואנו אז לכאן, התמלטה מפי צעקה של בהלה וגועל. למרגלות בריכת הבטון העגולה שאליה התכוונו להיכנס עוד בטרם שניגש לבער את הקוצים, היו מוטלות שתי כפות רגליים קטנות, כשל ילד. הכפות הכרותות ושותתות הדם האלה היו אומנם שחורות ושעירות, אך הבהלה שאחזה בי לא סייעה לי לחשוב בבהירות והייתי משוכנע שנבלה נוראה נעשתה כאן. רק משחזרה אלי הנשימה נזכרתי שרגליהם האחוריות של דורבנים משאירות אחריהן עקבות כשל כפות רגלי תינוק, ואכן לא רחוק מכאן היו מפוזרים זיפיו הקוצניים של אותו דורבן אומלל שהיה לברות בשיני טורף כלשהו בלילה שקדם...
איפה זה
במפת טיולים וסימון שבילים מבואות 'ירושלים והפרוזדור' (מס' 9). למקום אפשר להגיע בדרכי עפר, עבירות לרכבי שטח. הדרכים מסומנות בסימון שבילים ירוק (שבילים מסומנים בשחור, אדום וכחול מצטרפים לדרך הירוקה לפרקי זמן קצרים).
המעיין נמצא בראש נחל יואל, כקילומטר וחצי מצפון מזרח למבוא ביתר.