כולכם שחקו נא איתי

נמאס לכם מהטלוויזיה ומהמחשב? יש אופציה. לרדת לרחוב ולשחק. קבוצת צעירים תל אביבית כבר הפכה את זה למנהג קבוע

הכל התחיל בשיחת טלפון אחת, ביום רביעי בערב. "תשמע, יש מחר אירוע מקסים שאתה חייב להגיע אליו", אמר לי חבר והוסיף שהוא שולח לי בדואר האלקטרוני הזמנה. פתחתי את תיבת הדואר וגיליתי מכתב הזוי במקצת. תמונה של שתי דמויות מדלגות בחבל. עוד אחת ברקע משחקת ג'ולות ומעליהן הכיתוב הסתום: "הפסקה פעילה".

 

מיד התקשרתי כדי לקבל הסברים. "זה היסטרי", אמר לי החבר. "קבוצה של אנשים מבוגרים משחקים משחקי ילדים - 'מחניים', 'שמות', 'חיי שרה'. אפילו '1,2,3 דג מלוח'. אתה חייב לבוא". ההתלהבות שלו לא הצליחה להדביק אותי. "אני עייף. אני עובד מחר. אולי בפעם הבאה", אמרתי. והוא - קצת מאוכזב, עזב אותי לנפשי.

 

שבועיים לאחר מכן הסיפור חזר על עצמו, אלא שהפעם לא היו לי תירוצים ונאלצתי להסכים. בשמונה וחצי הוא אסף אותי, ונסענו לגן מאיר בתל אביב. כשהגענו נתגלה לפני מחזה משונה. כ-50 אנשים, מבוגרים וצעירים כאחד, כולם מרוכזים עד מעל האוזניים בלנסות לדלג בין שלושה מקלות מבלי לדרוך עליהם. הילדים, הסבירו לי הנוכחים, קוראים למשחק הזה "שלושה מקלות". לא עברו שלוש דקות ושנינו - אני והחבר - כבר התחלנו לדלג בין המקלות, מנסים בכל כוחנו שלא להיפסל. הפכנו להיות חלק אינטגרלי מהמשחק. זה, פחות או יותר, היה הרגע שבו הבנתי שלמפגש הזה אני כנראה אתמכר.

 

"הפסקה פעילה" היא אחד הפרוייקטים הספונטנים היפים ביותר שתתקלו בהם בתקופה הקרובה. קבוצה של אנשים, בגילאים שמתחילים ב-17 ונגמרים בשנות ה-30 המאוחרות, נאספת מדי שבועיים בגן התל אביבי. בין העצים והרחק (נו טוב, כמה עשרות מטרים) מהערפיח האורבני, בוחרים המשתתפים באסקפיזם הכי חינני שיש והופכים, במשך שעתיים רצופות, לילדים. "פאן" טהור שכל אחד יכול להשתתף בו. אין צורך בכושר מיוחד, בכישורים אולימפים או בעבר שמתהדר במדליית האתלטיקה של המתנ"ס. הדרישות הרבה הרבה יותר פשוטות: נעלי ספורט, מים, והרבה מצב רוח טוב.

 

מצב רוח טוב וגישה חיובית הן הדרישות הבולטות ביותר לסוג הפעילות שמקיימים משתתפי "הפסקה פעילה". בניגוד לילדים, שרואים לעתים קרובות במשחקי החצר שיקוף של היררכייה חברתית או יריבויות קודמות ("אני לא מוסר 'במחניים' כי הוא לא נתן לי להעתיק שיעורים"), אצל המבוגרים הדברים נראים אחרת. כולם, ממש כולם, מגיעים במטרה להנות. כדי להשיג את המטרה הזאת - כולם, בלי יוצא מן הכלל, חברים של כולם. ממש כך. 

 

בסופו של המשחק הראשון ניגש אלינו - החדשים - בחור גבוה, שהציג את עצמו כעודד קורתי. קורתי, הוגה הפרוייקט ואחד מארבעת יוזמיו (יחד עם עדי, שרון ועמית), תיפקד כבעל השמחה המרכזי. הוא שיגר "ברוכים הבאים" קצר, הסביר מעט על המשחקים שהתנהלו באותן דקות במקביל, וחזר לשחק תוך שהוא מזמין אותנו להצטרף.

 

"קשה לי להצביע על הרגע המדוייק שבו נולד אצלי הרעיון של 'הפסקה פעילה", מספר קורתי. "אני חושב שזה היה במהלך עבודתי בפנימייה עם ילדים. התחלתי ללמד אותם לשחק ופתאום שמתי לב שאני לא משחק רק כמי שמלמד, אלא גם כמישהו שנורא נורא חשוב לו שלא יתפסו אותו ב'תופסת' ושלא יגלו אותו ב'מחבואים'. השלב הבא היה למצוא אנשים שיחלקו איתי את הרעיון. לקח לי זמן עד שמצאתי כאלה שלא צחקו עלי".

 

קורתי נזכר במפגש הראשון, שאירע אי שם בתחילת האביב. "אספתי ארבעה חברים, וכל אחד מהם גייס כמה מהחברים שלו. היינו בערך 25 אנשים. רובם הגיעו כנראה מתוך מחווה חברית, אחרי שביקשנו מהם לבוא. היו עוד שלושה ארבעה מפגשים על הבסיס החברתי הזה, אבל היום אני חושב שרק חמישה מהם ממשיכים להגיע בקביעות".

 

חשבון פשוט מגלה שארבעת היוזמים וחמשת החברים הקבועים יוצרים תשעה משתתפים בלבד. אבל התופעה הקרויה "הפסקה פעילה" רחבה הרבה יותר. "במפגש העשירי והחגיגי שעשינו בסוף חודש אוגוסט ספרנו 80 משתתפים", נזכר קורתי.

 

סבבה, אבל אני מאחרת לאימון כושר

 

אז איך הופכת יוזמה של ארבעה אנשים למפעל קטנטן אני תוהה, וקורתי מסביר: "הפצנו דואר אלקטרוני בין החברים. אנשים כתבו אחד לשני, העבירו מחבר לחבר ולאט לאט זה התרחב. בהתחלה רק פינטזנו שזה יגיע למימדים כאלה. היה בפעמים הראשונות לחץ שהנה, הפעם, אף אחד לא יגיע. אבל לי היתה תחושה חזקה שזה יתפוס. זה משהו שמספק סוג של פעילות פנאי אלטרנטיבית. משהו שעוד לא עשו והוא נגיש וזמין לכולם, בחינם".

 

את ההיענות מסביר קורתי כך: "אני חושב שהמשיכה לדבר הזה נובעת מהרבה דברים. לי אישית זה פשוט נורא כיף, אבל הרבה אנשים שמדברים איתי מתארים את החוויה כקטע של רטרו, קטע נוסטלגי של חזרה למשחקי הילדות. אנחנו באמת שונים מכל דבר אחר. אנחנו מאפשרים לאנשים לרוץ ולהוציא אגרסיות, אבל עושים את זה לא ממוזג וממותג כמו חדר כושר, למשל. הצחיק אותי שפעם אחת הגיעה לאחד המפגשים מישהי שעבדה איתי. היא שיחקה קצת ואחר כך אמרה לי 'תשמע, זה סבבה, אבל אני חייבת ללכת. אני מאחרת לאימון כושר'. מצד שני אני נגנב לפעמים לראות בנות אחרות שמגיעות אלינו ופתאום לא אכפת להן מאיך שהן נראות. כולם באים זרוקים, בבגדי ספורט. אנשים לא מתעסקים באיך צריך להתלבש כאן".

 

לדברי קורתי, קשה להצביע על מאפיין אחד של סוג האנשים שמגיעים ל"הפסקה פעילה". "יש מהכל. שילוב מעניין של מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, הומואים וסטרייטים. אנשים ממקצועות שונים, אמנים הזוים, מובטלים וסטודנטים. אפילו אבא לשניים ממודיעין. אין סטריאוטיפים. בהתחלה חשבתי שמגיעים בעיקר אנשים שלא נמצאים בסיטואציה זוגית, אבל פתאום הגיעו גם זוגות נשואים, חברים. ולמרות שאין אצלנו אווירה כבדה של 'פיק-אפ', יש אפילו זוג שהכיר אצלנו. נראה לי שבשורה התחתונה אנחנו מספקים בריחה מהלחץ של העיר, מהרחוב התובעני, אולי גם מהמצב הביטחוני. אנשים מכל הסוגים באים לשעתיים שבהן הם יכולים לשכוח מהדאגות". 

 

קורתי לא נבהל מהמחשבה שהפרוייקט שהגה יגדל. "אנחנו מקבלים כל הזמן פניות ואי-מיילים שנבוא לירושלים, לערים אחרות. יש לי הרבה פנטזיות שהפרוייקט יגדל. שנהיה כל יום בגן אחר בתל אביב, בערים שונות בארץ. יש גם יוזמות של אנשים אחרים. פתאום אנשים קולטים שאפשר לעשות כיף ביחד בלי שמשהו ממוסד כמו עירייה או גוף מסחרי יעמדו מאחורי זה. היה יום שבו מישהו זרק: 'בואו ניפגש פה כולנו בעוד שלושה ימים'. וזה בסדר מבחינתי. אנחנו לא לוקחים בעלות על היוזמה. בפעמים הראשונות היינו מאוד דומיננטים במפגשים. אנחנו היינו אלה שמסבירים את הכללים של כל משחק ומארגנים ודוחפים. אבל היום כמעט ולא צריכים אותנו".

 

בינתיים, החורף מאיים לסלק את "הפסקה פעילה" מגן מאיר. "חשוב לי שזה יהיה חינם", אומר קורתי. "אבל אם נצטרך לגבות מכל משתתף שלושה שקלים על השכרה של אולם, לא נפחד מזה".

 

ומה יקרה כשימאס? קורתי שומר על אופטימיות, אבל משדר מסר ברור: "אני חושב שגם אם לנו עצמנו יימאס זה לא יהיה נורא. יצרנו טיפה בים של מה שקרוי התרבות התל אביבית ואני בטוח שזה יישאר. אם לא אנחנו - מישהו אחר ירים את הכפפה".

 

אז מה משחקים בהפסקה פעילה (רשימה חלקית)

 

שמות (או: עמוֹדוּ) - משתתף זורק כדור באוויר וקורא בשמו של משתתף אחר. המשתתף שקראו בשמו חייב לתפוס את הכדור. אם הוא לא מצליח, הוא רץ אחרי הכדור בעוד האחרים בורחים. ברגע שבו הוא תופס את הכדור הוא צועק "עמודו". כל המשתתפים קופאים במקום והוא מנסה להשליך את הכדור על אחד מהם. אם הוא מפספס יש לו נקודה רעה. אם הוא מצליח יש למשתתף שנפגע נקודה רעה. המשתתף שקיבל נקודה רעה הוא הבא שזורק את הכדור. אם מישהו צובר שלוש נקודות רעות מתכנסים כולם וממציאים לו שם חדש ומפתיע.

 

מחניים קטן - קבוצת אנשים עומדת במרכז מעגל ומנסה להימלט מכדור שמשליכים שני אנשים שעומדים סביב למעגל. מי שנפגע, מצטרף לשניים שבחוץ ויחד עמם מנסה אף הוא לפגוע במי שבפנים. המנצח הוא מי שנשאר במעגל אחרון. אם מישהו נפגע מהכדור אך מצליח לתפוס אותו בשתי ידיים, הוא צובר נקודת "חסינות" ורשאי להיפגע פעם אחת מבלי לצאת מחוץ למעגל. אין הגבלה על מספר נקודות החסינות.

 

שלושה מקלות (אפשר גם חבלים) מונחים במרחקים שווים זה מזה. על כל משתתף לדלג בין המקלות בשלושה צעדים מבלי לדרוך עליהם. מקום הנחיתה של הקופץ האחרון קובע את המקום הבא בו יונח המקל השלישי. המקל המרכזי מורחק בהתאם על מנת ליצור מרחקים שווים. אם משתתף לא הצליח לחצות את אחד המקלות או דרך על מקל הוא מקבל ניסיון נוסף. אחרי שני נסיונות הוא פסול. מנצח מי שנותר אחרון במשחק.

 

חיי שרה (או: פצצות, במלעיל) - משתתף אקראי משליך את הכדור באוויר וצועק "חיי שרה". המשתתף שתופס את הכדור אמור להשליך אותו על משתתף אחר. אם פגע בו - המשתתף הופך שבוי ויוצא מן המשחק. הוא חוזר למשחק רק כאשר המשתתף ששבה אותו הופך בעצמו לשבוי של מישהו אחר. המנצח - מי שנשאר אחרון. לשבויים שבחוץ שמור תפקיד מיוחד לצעוק למשתתפים שבפנים את מי כדאי להם לשבות.

 

תופסת זוגות - מתחלקים לזוגות וכל זוג עומד שלוב ידיים, כאשר הידיים שאינן שלובות מונחות על המותנים. אחד הזוגות מתחלק לתופס ונתפס. כשהנתפס מתעייף הוא יכול להצטרף לאחד הזוגות שעומד במגרש על ידי שילוב זרועו בזרוע המונחת על מותנו של המשתתף שבזוג. אם הוא הצטרף למשתתף השמאלי בזוג, המשתתף הימני הופך לנתפס וחייב להתחיל לברוח. אם הצטרף מימין - המשתתף השמאלי שבזוג הופך לנתפס. כשהתופס תפס את הנתפס, השניים מתחלפים בתפקידים. המשחק מיועד למספר זוגי של משתתפים אבל במקרה של מספר אי-זוגי, ניתן לגוון ולקבוע שני נתפסים.

 

טאץ' דאון - מתחלקים לשתי קבוצות, פחות או יותר שוות, (חלוקות אפשריות שקלות לזיהוי: בעלי חולצות שחורות ולבנות מול בעלי חולצות צבעוניות, בעלי גופיות מול בעלי חולצות. בעלי משקפיים מול מחוסרי-משקפיים וכו'). כל אחת מהקבוצות ממנה שוער שעומד בקצה המגרש וקובעת שער (מקל, חבל, קו דמיוני בין עמודים). המטרה היא לזרוק את הכדור אל השוער ובכך להבקיע "טאץ' דאון". הבעיה: למשתתף שאוחז בכדור אסור לזוז והוא חייב להתמסר בו עם חבריו לקבוצה וכך להתקדם. הקבוצה המנצחת היא זו שהבקיעה את מספר השערים הגבוה יותר.

 

21 - עומדים במעגל ומתמסרים בכדור. בפנים עומדים משתתף אחד או יותר ומנסים להפריע להתמסרות. אם אחד מהם מצליח, המשתתף האחרון שזרק את הכדור נכנס במקומו. המטרה: להגיע ל-21 התמסרויות. ומה קורה אז? מענישים את המשתתף שבפנים כיד הדמיון הטובה עליכם.

 

משחק הזיכּרוֹן - אותו משחק מוכר בו הופכים קלפים ומנסים להתאים זוגות. הגירסה המשוחקת בהפסקה פעילה כוללת קלפי-ענק ועליהם ציטוטים מספרי ילדים, טלנובלות טלוויזיוניות מוכרות וכו'. המנצח - מי שהתאים את מספר הזוגות הגדול ביותר.

 

1,2,3 דג מלוח - המשתתפים נעמדים בשורה בקצה המגרש. משתתף אחד (הדג מלוח) עומד בקצה השני. הדג מלוח סופר בכל פעם כשגבו מופנה למשתתפים האחרים "1,2,3 דג מלוח" ואחר כך מסתובב אליהם. כשהוא מסתובב על המתחרים האחרים לקפוא במקומם. המטרה: להגיע לדג המלוח מבלי שהוא יבחין בתנועה. כלומר שהתנועה נעשית רק כשגבו של הדג המלוח מופנה לקהל. הדג מלוח רשאי להורות למשתתפים שבהם הבחין זזים לחזור לקו ההתחלה. הוא גם רשאי להצחיק את המשתתפים האחרים במשך 30 שניות כדי שיצחקו, יזוזו, ויחזרו לקו ההתחלה.

 

חבל (או: דילגית) - אין סוף אפשרויות, שירים וקומבינציות. ניתן לקפוץ יחד ולחוד, ניתן לקפוץ בשניים כשאחרים מסובבים את הדילגית וניתן לקפוץ לבד. הכל פתוח.