נוסעים לראות את רוסי

הוא רק רצה לראות מקרוב מרוץ מוטו GP, אבל לפני שזכה לראות אפילו צל של אופנוע, נאלץ לזחול ברכבת, להידחס באוטובוס, לקלל במונית ולייבב ברגל. אם זה לא היה בטוסקנה, יתכן שהיינו מתחילים לרחם על ליאור נעמן, עורך מגזין "בלייזר". במקום, ביקשנו ממנו לכתוב יומן מסע...

8:10, פירנצה

 

באופן מאוד לא איטלקי, הרכבת מפירנצה לבורגו סן-לורנצו יוצאת באיחור של עשר דקות בלבד. משהו כמו 2,000 איש מפוזרים בין עשרה קרונות מטונפים, כמעט כולם אחרי קמפרי-סודה קטן (מגיע מוכן, באותו בקבוק!) מהקיוסק, כמעט כולם בצהוב זוהר של "הדוקטור", "מנתח קווי הפנייה", אלוף העולם והאיש שיש לו כאן קצת יותר מעריצים מאשר לאפיפיור - ולנטינו רוסי.

 

האמת היא שהמרוץ הראשון (125 סמ"ק, אפריטיף) מתחיל ב-11:30, והנסיעה מפירנצה לבורגו סן-לורנצו אמורה להימשך רק 40 דקות. אבל לקחנו מרווח בטחון כדי לא להילחץ: המקום שבו אנחנו אמורים לקבל את אישורי הכניסה לעיתונאים נסגר כבר ב-10:00. ואנחנו, אין שום סיכוי שנוותר על הכרטיס לגן עדן, זה שאמור להקנות לנו כניסה לרחבת הטיפולים של הרוכבים הטובים בעולם - או, לפחות, לנקודות התצפית הכי טובות סביב המסלול.

 

בורגו סן-לורנצו הוא כפר קטן ופסטורלי שצעיר תושביו בן 94, אבל כל שנה בתחילת יוני הוא הופך לבית משוגעים מוטורי: יותר מ-100 אלף איטלקים מגיעים למסלול "מוג'לו" הצמוד אליו, כמעט כולם על שני גלגלים. מי שלא ראה פקק תנועה של אלפי אופנועי סופר-ספורט, קסטום ושטח, לא יכול להבין שיש דבר כזה "פקק תנועה מגניב".

 

אבל רגע. אנחנו עדיין על הרכבת.

 

9:45, רכבת

 

כן, עדיין על הרכבת, ולא סתם: משרדי העיתונות שליד המסלול נסגרים בעוד רבע שעה, והרכבת עומדת. מתברר שהעילוי המתמטי האחראי על הגבלת מספר הנוסעים, התבלבל קצת בספירה, ויש קצת יותר מ-500 איש מיותרים על הרכבת. זה לא היה נורא כל כך אלמלא החלק התחתון של הרכבת נוגע בפסים, והיא לא יכולה להמשיך לנסוע. ד', שבדיוק סיימה את בחינות הלשכה בארץ, רוקמת בראשה תביעת ענק. אני סתם מקלל.

 

 

 

אחרי ריצה אחוזת פניקה אל מחוץ לקרון, ואחרי שהבנו שאין שום סיכוי בעולם להשיג מונית בחבל הארץ המפגר הזה ("טקסי"? שאלה הזקנה בקיוסק, "נו אנדרסטנד"), עוברים לתוכנית ב': סדרת טלפונים מתחננים למרכז העיתונות, שבמסגרתה אנחנו מציעים את גופותינו. הצעה די אטרקטיבית, במקרה של ד'. רק שלא יסגרו לנו אותו בפנים. "עזבו שטויות", אומרים החבר'ה במשרד, אחרי שאנחנו סוף סוף מצליחים להשיג את הטלפון. "אפשר להגיע עד 11:30 לפחות".

עולות לנו דמעות של עצבים לעיניים, אבל אנחנו גם מקבלים ארכה של שעה וחצי.

 

10:45, בורגו סן-לורנצו

 

אחרי שחלק גדול מנוסעי הרכב פינו עצמם בטרמפים, ואחרי עוד כמה דקות מגוחכות במהלכן עיקם נהג הקטר במו ידיו חתיכת ברזל שנגעה בפסים, הרכבת מתחילה לזוז. 20 דקות של נסיעה מהירה, שתי תחנות, ואנחנו בכפר. אולי אני מדמיין, אבל נדמה לי שאני מצליח לשמוע את רעש הפייפר-נטול-האגזוז של ה-125'ים המתחממים. מצד שני, אני בטוח לא מדמיין את הריצה של כל נוסעי הרכבת לאוטובוס אחד, לא גדול במיוחד, שכבר מכאן אפשר לראות איך הנהג שלו מחוויר מול נחיל אוהדים בצהוב-זוהר.

 

ואם כולם רצים, גם אנחנו. זאת קלישאה, אבל הדלתות באמת נסגרות ממש אחרינו, כך שד' ואני האחרונים לעלות, עם חיוך גדול שנדבק לשמשה הקדמית ונהג נחמד שנותן בגז. עשר דקות ו-15 אלף אופנועים (מסביב) אחר כך אנחנו בכניסה למסלול.

 

11:25, מוג'לו

 

אבל בכניסה הלא נכונה. האוטובוס הביא אותנו בדיוק לצדו השני של המסלול, פחות מקילומטר בקו אווירי מהמקום שבו מחלקים את אישורי הכניסה, אבל זה רק אם ייתנו לנו לחצות את המסלול בהליכה. עם זה יש שלוש בעיות: אחת, לשומרים אין שום כוונה לתת לנו להיכנס, כי אין לנו כרטיסי כניסה. שתיים, יש אופנועים על המסלול. שלוש, האופנועים נוסעים מהר.

 

להקיף מסלול מירוץ כמו מוג'לו בהליכה, זה בערך ארבעה קילומטר, אבל זה לא מה שיעצור אותנו. אחרי שני קילומטר של הליכה בפקק-אופנועים(!), בועטים בעצבים בכל דבר בדרך, אנחנו מצליחים לעצור נהג מונית זקן ומבוהל וקופצים לתוך האסקונה הישנה שלו בלי לשאול שאלות. בהתחלה הוא מסרב בעצבנות, ממלמל משהו באיטלקית על פקקים וכביש סגור, אבל נדרשים רק עשרה יורו כדי להעביר אותו מבהלה לשכנוע עמוק. ברקע, כשהוא עוצר בחריקה מול משרדי העיתונות, אפשר כבר לשמוע את המרוץ הראשון מתחיל.

 

12:00, ביציע

 

יש אישורי כניסה, יש חולצה של ולנטינו רוסי, יש שלוש בירות וארבע לחמניות עם נקניק. אם אני לא טועה, אנחנו מוכנים. נשארה רק הליכה של שניים-שלושה קילומטר בעלייה מטורפת עד היציע (כמו טריבונה, רק עם דשא במקום מושבים), אבל עכשיו זה באמת קטן עלינו. כי מדי פעם אפשר לראות מתחתינו טיל שיוט בעל שתי פעימות שעליו רוכב זעיר עם ברך באספלט וגז בשמיים. לתרכובת הזאת יש השפעה מופלאה על מצב הרוח וקצב ההליכה שלנו.

 

לוקח קצת זמן להבין את זה, אבל יש עוד כמה דברים שעוזרים להרגיע את העצבים המרוטים שלנו: מוג'לו הוא מסלול שמוקף בשרשרת הרים ירוקים, שמזכירים לנו פתאום שאת החלום הזה - מרוץ האופנועים הראשון שלנו - אנחנו מגשימים באמצע טוסקנה, מכל המקומות. אין קץ לסבל האנושי...

 

13:45, הדבר האמיתי

 

אוף, זה היה מהיר: רוברטו לוקאטלי על האפריליה 125, בפער של עשירית וחצי! האמת היא שסימן הקריאה הצנוע הזה מגלם בתוכו בערך את כל ההתלהבות סביב המסלול, בו בינתיים עסוקים מרבית הצופים בלהרים לאוויר שלטים שכתוב עליהם ולנטינו רוסי באינסוף וריאציות (מ"ואלה" עד "דוטורה", שזה "דוקטור" באיטלקית) וללגום באדישות מבקבוקי הבירה שלהם.

 

גם מרוץ ה-250, חצי שעה אחר כך, לא מצליח לעורר את החבר'ה מסביב. עד כדי כך לא מצליח, שאנחנו מתחילים לתהות מה העניין פה בדיוק. אבל חצי שעה אחרי שסבסטיאן פורטו מנצח בפער של שש(!) שניות מדניאל פדרוסה שמסיים שני, אנחנו מבינים: כולם המתינו להזנקה של קטגוריית המוטו GP - והפעם, צריך ארבעה עמודים עם סימני קריאה כדי להעביר לכם את הקהל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

14:30, גשם

 

רוסי, ידענו כבר יום קודם, יפתח רק מהמקום השני (אחרי ג'יבנאו בפול פוזישן, לפני ביאג'י במקום השלישי), אבל האמת היא שאף אחד מהצהובים המקיפים אותנו לא נראה מודאג מהעניין. בצדק: כבר בפנייה הראשונה שאנחנו רואים, קילומטר וקצת אחרי תחילת המרוץ, רוסי מוביל. וכולם על הרגליים, מרימים לאוויר בלונים כחולים-צהובים (ואת חבריהם ליציע).

 

בכל פעם שרוסי מגיע לישורת, ההונדות סוגרות על הימאהה שלו, שנאלצת להסתפק במנוע לש יותר. אבל בכל פעם שהם נכנסים לפנייה, הוא נעלם לפנים במפגן רכיבה וירטואוזי, מדליק את האיטלקים הדלוקים גם ככה, נראה לגמרי בלתי מנוצח.

 

עשר הקפות לסיום, שיא המהירות בישורת הראשית, מתפוצץ הצמיג האחורי של שינייה נקנו מקאוואסקי. לא הייתי מתעכב על פרט הטריוויה השולי הזה, רק שזה קורה כשהוא דוהר ב-320 קמ"ש. מה שגורם לו לפתוח בסדרת גלגולים שאני מוכן להישבע לכם שנמשכת עד עכשיו.

 

ההתרסקות של נקנו לא פוגעת בהמשך המרוץ, ואחרי פייט רצחני בין רוסי, טמדה, ג'יבנאו וביאג'י, הדוקטור פותח פער משמעותי מג'יבנאו, שמצדו מתחיל לפתוח פער משמעותי משאר הרוכבים. אבל שש הקפות לסיום, לקול מחאות הקהל ("לקול מחאות" זה "לרעש בקבוקי הבירה המתנפצים"), מחליטים השופטים להרים את הדגלים האדומים ולעצור את המרוץ בגלל שמתחיל לטפטף קצת גשם על המסלול.

 

15:30, קו הסיום

 

עברה כבר חצי שעה מאז הופסק המרוץ, וההשערות שנשמעות סביבנו נעות בין מרוץ חוזר לביטול המרוץ (קשה הרבה יותר להבין מה קורה על המסלול כשאין ברקע את הפרשנים של יורוספורט...). בדיוק כשרוב הקהל מתחיל להתקפל אנחנו שומעים פתאום את המפלצות מחממות מנועים, ואחרי הקפת חימום קצרה, יוצאות לדרך למיני-מרוץ שכולל שישה סיבובים אחרונים.

 

בהזנקה השנייה מפתיע נוריק אבה מימאהה ומתייצב בראש. אבל מתברר שאבה הפתיע גם את עצמו, כי תוך כמה שניות מחליפים אותו במקום הראשון, בזה אחר זה, אלכס ברוס, רובן חסוס וטרוי בייליס. שתי הקפות לסיום רוסי נזכר שרגע, בעצם הוא הרוכב הטוב בעולם - גם אם אין לו את הצמיגים המתאימים - ומתחיל לתת גז. זה נגמר, איך לא, עם רוסי בראש וקהל איטלקי מאושר. למרות שנטיית הלב שלנו היא לאנדרדוג, במקרה הזה אנחנו (כמו כל היתר) עם רוסי.

 

19:15, פירנצה

 

הדרך חזרה היתה פשוטה במיוחד: שעתיים וחצי הליכה לרכבת לפירנצה (שבתוכה חיכינו, כמעט מיותר לציין, עוד שעה על הפסים), ועוד שעה בדרך. אבל אנחנו, מה אכפת לנו. עכשיו, מבעד למפלי הזיעה, הסרחון והרגליים הגמורות אנחנו נזכרים שרוסי ניצח, ופירנצה - נדמה לי שגם הפסל של דוד לובש את חולצה מספר 46 של הדוקטור - נראית פתאום כמו המקום הכי יפה בעולם. אבל רגע, בעצם, היא לא המקום הכי יפה בעולם גם ככה?

 

 

 

הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין בלייזר