מוכן להשתתף בניסוי

מתחת למעטה הקשוח למראה מתגלה יורם לוינשטיין, המורה האימתני למשחק בפרויקט Y, כמו שלא דמיינתם: רגיש ומיוסר שחולם להפוך לסמל סקס. בריאיון מיוחד לדנה הרמן הוא מדבר בגלוי על השנים הקשות, שבהן נזרק בעצמו מלימודי משחק, על הצלחתו המטאורית של פרויקט Y ועל הקושי של יעל בר-זהר, הכישרון של ליאור מילר והחן הטבעי של נינט טייב. יורם לוינשטיין, לא מה שחשבתם

פחות משלושים דקות אחרי שנפרדתי לשלום מיורם לוינשטיין, האוטוריטה הבכירה להוראת משחק זו העונה השנייה ברציפות ב"פרויקט Y" (ערוץ 14 בממיר של צופי הלוויין), הופיעה על צג הסלולרי שלי שיחה בלתי מזוהה.

 

"דנה? זה יורם, יורם לוינשטיין, אני באמת לא יודע מה קרה לי, אני ממש מצטער, אבל שכחתי לשלם על השתייה ואפילו לא הצעתי להשאיר טיפ למלצר". הסר דאגה מלבך, הרגעתי את חושיו הייקים הפעילים שעות נוספות של המרואיין האדיב שלי, השייק פירות שלך טופל ואותו כנ"ל לגבי המלצר.

 

טיפוס מפתיע הלוינשטיין הזה. בטח לא מי שחשבתי שהוא (גורו נרגן וקפדן המטיל אימה על תלמידיו) או לפחות מי שאישיותו הטלוויזיונית טוענת להיות. וזה לא שהוא לא קפדן, או שניכר היטב כי פטפט בגרמנית בעודו משחק בארגז החול של ילדותו, אלא שכל יתר האגדות האורבניות שנקשרו בשמו, הן לא יותר מציפוי סטראוטיפי נוח, נוח לו עצמו ונוח לתלמידיו שמעדיפים לגלות את המשמעות שלהן במסגרת ממושמעת.

 

מתחת למעטה הקשוח למראה ולצד כישרון ההוראה הגדול, פועם לו לב רגיש של מי שידע לקבל לא מעט לאוים בחייו, ובכל זאת השכיל להתנגח בהם בזכות בעירה מתמדת ורצון עז להגשמה עצמית. ואם תחפרו עוד קצת, תגלו שיש לכם עסק עם סמל סקס בפוטנציה.

 

 

 

המניפולציה

 

"למה בחרו דווקא אותי להוביל את הפרויקט?", הוא משיב ברטוריות מחויכת. "אין לי מושג, יכול להיות שזה בגלל שיוסף (המנפה) היה תלמיד שלי. אבל חוץ מזה, אם כבר הוספת באותה נשימה את ניסן (נתיב) וגרי (בילו), אז אני הכי צעיר מכולם. אולי גם הכי יפה. אני צוחק. תראי, עד הפרויקט הראשון לא הייתי מחובר לערוץ 14, הייתי רואה שם תוכניות עם כל מיני חברה שנותנים עצות ('Y בלילה' – ד"ה) ולא התחברתי".

 

"אמרתי לעצמי שזה מין קשקוש כזה ואז פנו אליי דווקא מהערוץ שהכי לא מדבר אליי ופתאום הבנתי שזה המקום הכי נכון בשבילי להיות בו, כי המהות של הפרויקט הזה הפוכה ממה שאני מלמד. אני לא מאמין בחשיפות מהירות, אני מאמין בתהליך, בעבודה לעומק, בהכנת תשתית, כדי שתוכל לעבוד עד גיל 80 ולא רק כשאתה צעיר ויפה.

 

"ואמרתי שאולי דווקא מול כל הילדים הפלצנים האלה, שחולמים להיות בטלוויזיה ולהיחשף במדורי הרכילות, הם אלה שהכי נכון להעביר להם את המסר שלי. אלה שבאים ללמוד אצלי ממילא מבינים את זה".

 

ב-11 שיעורים אתה מבקש להחדיר בהם תאוריות של ריצה למרחקים ארוכים?

 

"אני מעביר מסרים קצת הפוכים, אני מודה. תראי, דרך השיעור שלי הם לומדים מה זה להיות שחקן, מה זה לימודי משחק, מה אתה צריך להשקיע, זה לא חפ-לפ, זה לא שעשית איזה חוויה בווילה והרווחת את עולמך. אני מלמד אותם לעבוד על טקסט, דמויות, קשר עם מחזות".

 

"נכון שזה רק 11 שיעורים אבל זו טעימה שדרכה הם מקבלים כלים, ואני כל הזמן אומר להם את זה שהם רק טועמים ורק נחשפים למה זה מחייב אותם באמת. אני מעריך שחלקם ירצו אחר כך להמשיך וללמוד ולראות איך אפשר לפתח את זה ולא ללכת רק עם מה שקל ומהיר".

 

"חוץ מזה, כשנפגשתי עם הצוות שמפיק ועורך את התוכנית, אילנית סימן טוב (עורכת הפרויקט) ולי ירדני (עורכת ערוץ YTV והיועצת הקריאטיבית של הפרויקט), פתאום קלטתי שזה לא חרטה-ברטה, זה חבר'ה רציניים עם ראש, שיודעים מה הם עושים והם נתנו לי המון ביטחון שזה לא משהו חפיף".

 

מניפולציה טובה לא יכולה לבוא מחרטה-ברטה.

 

"ברור שיש בפרויקט הזה מניפולציה, למשל עם כל העניין הזה שהעונה גם המשתתפים עצמם מדיחים אחד את השני, אבל אני לא נכנס למקומות שאני לא מבין בהם. בשורה התחתונה הרגשתי שיש לי פרטנר רציני לעבוד מולו, והכל נורא מדויק והם נותנים לי גם הכוונה לפעמים, מה כן עובד, מה פחות. אז בסדר, מרוויחים איתי, משתמשים בי בכל מיני דרכים, אני מודע לעובדה שאני נותן לפרויקט את הפן הרציני שלו".

 

אבל גם אתה מרוויח.

 

"נכון, אני מאוד נהנה. החבר'ה מאוד מוכשרים. חלקם מאוד מוכשרים".

 

אם היית עושה להם אודישנים כמו אלו שאתה עושה במבחני הקבלה לביה"ס שלך, את מי לא היית מקבל?

 

"את רוצה ממני שמות?"

 

 אתה יכול לנמק, אם זה יקל עליך.

 

"חלק מהם לא הייתי מקבל, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להצליח בגדול".

 

אחרי הצהרה כזו, שום דיפלומטיה פולנית לא יכולה להציל את המרואיין שלי וכעבור כמה דקות ותזוזות לא נינוחות, הוא מואיל לפרט. ולהסתייג. ושוב לפרט. "יש לי סימני שאלה לגבי בל, כמה שהיא מוכשרת ומרגשת וחכמה, יש בה משהו מאוד מסוים, מנעד שנראה לי כרגע מוגבל".

 

"הרי מישהי כמוה לא תבוא אליי לביה"ס ללמוד שלוש שנים, אבל היה לי איתה שיעור מרגש היום ונורא מסקרן אותי העולם שלה. בן אדם שעבר שינוי זהות מינית. זה סיפור, זו דרמה. היא אף פעם לא תהיה באמת אישה והיום ביקשתי ממנה לעשות מונולוגים מהווגינה והיא סיפרה על הקשר שלה לזין שלה. זה פשוט קורע לב".

והבנים.

 

"בגדול אני אוהב יותר את הבנות בפרויקט האחרון, הן יותר מוכשרות. אף על פי שאלון (צ'ינו הדור הבא – ד"ה) הפתיע אותי היום לטובה. עשה מונולוג מדהים. יש את רפאל שמעניין לראות מה יקרה איתו. אלעד שהוא נוכחות מדהימה וכריזמה מהלכת על שתיים. אני לא בטוח שהוא יכול לבצע בעצמו משהו באמת רגשי ועמוק, אבל אולי הוא יהפוך להיות מורה למשחק".

 

כולם רוצים להיות צ'ינו

 

האמת היא שגם מרדאר שחקנים פוטנציאלים ותיק כלוינשטיין, לא פיר לבקש לחרוץ את דינם של הפרויקטורים הצעירים. העובדה שהריאיון איתו נערך פחות מחודש ימים מרגע השקת הפרויקט – כשהמתמודדים עוד בחיתוליהם הטלוויזיוניים ועסוקים יותר בלספק איזושהי סחורה נוסחתית מאשר לייצר רגעי דרמה אותנטיים – מקשה עליי לנקוט נימה החלטית לכאן או לכאן.

 

 

 

בעולם הריאלטי, ואתם יכולים לשאול את פיראס חורי (כוכב "פרויקט Y 1") או את הראל מויאל ("כוכב נולד 2") – איט איינט אובר טיל איטס אובר. וזה בד"כ לא נגמר עד שהאנדרדוג עובר מהפך וגורף את כל האס-אם-אסים. אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שעוד מוקדם מדי לטוטו הימורים על כוכבים פוטנציאליים, לא צריך להיות גאון טלוויזיה כדי להבין שמשהו בעונה הנוכחית של הפרויקט חסר.

 

איזשהו ריגוש בתולי הן של הצופים בבית והן של הפרויקטורים עצמם. בסלנג של טדי הפקות קוראים לזה "סינדרום העונה השנייה". די לבצע שיטוט סמלי בפורומים השונים של הפרויקט ובביקורות הטלוויזיה האינטרנטיות כדי להבין שלא מספיק לשכן יחדיו טראנסקסואלית (בל אגם), גיי מוצהר (רועי ברוד) ובדואית (אימאן אל עבוד, שהודחה בתחילת הדרך ע"י חבריה) ולהריץ בפעם השנייה את אותה הנוסחה.

 

אנשים רוצים את צ'ינו, את קמילה, רוצים מעשים, לא רק דיבורים.

 

"יכול להיות. אבל אם הכל עובד על סטוצים ועל למכור זיונים, זה לא יכול להחזיק. הסיפור האישי של כל אחד מהם לא מעניין כמו האישיות שלהם, השריטה, הקינקיות. אבל אני לא יודע, אני לא מספיק בצד הרכילותי של הסטוצים".

 

אתה צופה אקטיבי בתוכנית?

 

"לאחרונה פחות, אבל אני צופה".

 

חלק מתנאי ההעסקה?

 

"הריאליטי TV מעניין אותי. אני גם רואה את ערוץ הריאליטי (Yes Real), 'הרווק', 'הברבור' קצת הסתכלתי, 'מלון פרדייז'. מה שמדהים אותי בז'אנר הזה של הריאלטי זה שכל מה שיש במחזאות מודרנית קיים במציאות. אתה רואה מאיפה מחזאים לוקחים ומעצבים את החומר ליצירה שלהם, זה פשוט עובר להם מול העיניים. ומה שמצחיק הוא שלפעמים לוקח המון זמן לשחקן להגיע לאותנטיות ברגע שהוא מנסה לשחק את המציאות".

 

לוינשטיין, אולי לא בקיא גדול בז'אנר הריאלטי, נחשב אוטוריטה בכירה בממלכת לימודי המשחק והתיאטרון. הוא נולד באנגליה לפני 54 שנים לאבא טכנאי בבית זיקוק ("אבל הוא היה אמן בנשמתו, כנר") ואמא עקרת בית, במקור ילידי גרמניה, שהחליטו לעלות לארץ ("זאת הטעות הכי גדולה שהם עשו, הם לא התאוששו אף פעם מן המעבר") ונחתו במעברה בקריית חיים.

 

עד גיל שש הוא דיבר אך ורק גרמנית ("ההורים שלי לא מצאו את עצמם ולכן לקח לי שנים למצוא את עצמי באמת"). הוריו רצו שיהפוך לפקיד וירכוש מקצוע מן המניין, אך רצונו העז להגשים את עצמו הוביל אותו ללימודי משחק מאוחרים. "בגיל 27 התחלתי ללמוד משחק, בגיל 30 הבנתי שאני כבר לא אהיה שחקן, ואת ביה"ס פתחתי בגיל 40. למזלי, מצאתי את הדרך".

 

בדרך הזו הוא הספיק לדלג בין לימודי פילוסופיה, היסטוריה כללית, ארכיאולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ללמוד תיאטרון ומשחק באוניברסיטת תל אביב, להיזרק משם כסטודנט שנה ג' בטענה שהוא לא שייך למקצוע, להתחתן עם פועה (כיום הבעלים של קפה "פועה" היפואי – ד"ה), להפוך אב לשתי בנות, להתגרש ולצאת מן הארון.

 

"אבל תמיד סיימתי הכל, אני עקשן, נאחז בדברים עד הסוף. בשנה השנייה באוניברסיטת ת"א קיבלתי כל הזמן תפקידים ראשיים, ממש גודלתי כסטאר, אבל אז התרסקתי, לא עמדתי בזה בכלל ונזרקתי מביה"ס כשאני כבר בן 31". לוינשטיין, אולי עד אז לא מתמיד גדול אבל בהחלט איש מקצוע מוכשר, החל לנסות את מזלו בשיעורי אימפרוביזציה במועדוני קשישים בת"א, וגם זה רק אחרי שניסה להתפרנס כמורה למשחק בבית צבי ובסמינר הקיבוצים ונכשל.

 

"הם נתנו לי ללמד שנה ג' ואני הייתי אז לא מוכר והתלמידים רצו משהו מוכר שיכול לקדם אותם. אני אפילו זוכר שבאתי לניסן נתיב ובכיתי בפניו שייתן לי ללמד אצלו והוא לא נתן לי. באופי שלי אני כנראה לא אוהב להיות מנוהל, אני חייב לנהל. גם עובדה היא שלא נעשיתי שחקן. אני דווקא אוהב את זה כתחביב. הופעתי ב'חבר'ה הטובים', ב'צימרים'. בד"כ בתפקיד הפסיכיאטר או המשוגע".

 

איי וונדר Y.

 

"כן. מעניין. אני דווקא אשמח לשחק תפקידים קטנים. בגדול הבמה לא עשתה לי טוב, מצלמה עושה לי יותר נוח. החשיפה על הבמה הפחידה אותי נורא, עם המצלמה אני יודע לפלרטט".

 

אני? סמל סקס?

 

אחרי שפלירטט עם קשישי ישראל וגרם להם לפלרטט זה עם זה ("גיליתי את המיניות בעולם הקשישים, כולם דיברו איתם על סבל ורפואה, וגיליתי שהסקס, התשוקה, הקנאה כל הזמן באוויר. זה נורא חזק שם"), שכר לעצמו סלון בדירת סטודיו ברח' העבודה 9 ושם לימד קבוצה מצומצמת של שמונה אנשים את רזי עולם התיאטרון.

 

מכיוון שבאותם הימים, פרט לבתי ספר מסודרים כבית צבי וניסן נתיב, לוינשטיין היה היחידי שהריץ סדנאות פרטיות ומצומצמות, המוניטין שלו גדלו, ומשם המעבר לבית ספר משלו היה מהלך טבעי ואפילו מוצלח. "חיפשתי חלל לביה"ס ויום אחד מתווכת התקשרה לספר שיש מבנה נטוש בשכונת התקווה, שהיה שייך במקור לחנה רובינא. ככה גיליתי את השכונה הנפלאה הזו שאימצה אותנו בחום רב והיום תלמידים שלי מחויבים לעבוד עם נוער בסיכון, קשישים, ילדי עולים. אני גם מקים תיאטרון עם חירשים ואנחנו עובדים על מיוזיקל איתם".

 

אתה לא מרגיש שאינפלציית הריאלטי באה על חשבון סטודנטים שלומדים אצלך בביה"ס כשהצורך בתסריטאים, במאים ושחקנים במובן הקלאסי הולך וקטן וזה יוצר הרגשה של זילות המקצוע?

 

"שאלה טובה. כשהגיעו הטלנובלות, אמרו לי שזה זילות של המשחק, הגיעו דוגמניות, ואמרו אותו דבר. לדעתי לא צריך לדאוג למקצוע הזה, למקצוע הזה אין תחליף. אולי אני תמים אבל נראה לי שזה ידחף עוד אפשרויות, זאת הרי עוד עשייה טלוויזיונית. אני אפילו חושב ששחקנים צריכים לצפות בפרויקט כדי להבין את עצמם יותר טוב".

 

"בסופו של דבר לכל המציאות הזו, גם המומחזת, יש גרעין אחד, שאני ידעתי אותו מזמן: הכל מדבר על אהבה, על רצון לקשר, לגיבוש זהות. היצרים הבסיסיים, זה מה שמניע את הכל. יכול להיות שהריאלטי ייתן לדרמה או למחזאות איזושהי מקפצה למצוא עוד שפות או מחוזות ללכת אליהם".

 

העבודה בפרויקט גרמה לך לשנות את שיטות ההתנהלות שלך בביה"ס?

 

"ממש לא. מדליקים אותי האנשים האלה שאני לא תמיד נתקל בהם בביה"ס ומבחינת משחק, הם מהווים בשבילי אתגר. זה דורש ממני להתפתח כמורה. בסה"כ, באמת בינינו, זה שאני מורה זה עבודה בעיניים. אני בעצם תלמיד. מכל תלמיד אני לומד משהו".

 

איזה מינון מקבלים שיקולים טלוויזיוניים במערך השיעורים שאתה בונה לפרויקט?

 

"יש לפעמים לחץ מהמערכת להיות יותר קשה. האמת, אני נורא מנסה להיות אני. אני מבין שאני משחק איזושהי דמות של הנוקשה, הקשוח. זה לא מעניין אותי. אצלי בשיעור המצלמה לא קיימת. אני מקווה גם שאני מביא אותם למקום כזה שהם בכלל לא חושבים עליה. הרי ככל שהם יהיו מחוברים יותר לעצמם, אז המצלמה ממילא תקלוט את זה והם ייצאו יותר טוב. בקישתי למשל שיהיו כמה שפחות מראות בחדר שבו נערך השיעור".

 

תדמית המורה הקשוח עושה לך טוב?

 

"תראי, השנה יש עוד כמה מורים קשוחים. חדוה מלר למשל היא המורה לפתוח קול. אבל זה לא בגלל שאני קשוח, כמו שחשוב לי נורא שהם יהיו עסוקים בעיקר, והעיקר זה משמעת בעיניי. מי שאין לו דיסיפלינה לא יכול לשרוד במקצוע הזה. האמת היא שבפרויקט אני אפילו יותר נינוח כי בביה"ס יש לי אחריות מאוד גדולה, אז אני יותר קשה".

 

"פה אני בא רק ללמד והולך ואין לי ממש אחריות על העיצוב שלהם או על המשמעת בווילה. על פול דריי למשל הרגשתי שהוא לא דובר אמת ובסוף התברר שהוא אכן לא דיבר אמת. בסופו של דבר אנשים צריכים גבולות מאוד ברורים. אני ייקה במוצא שלי (די, כמעט הצלחת לעבוד עליי – ד"ה) ובארץ האווירה קצת אחרת".

 

אז בעצם אתה עושה הנחות לתלמידים בפרויקט?

 

"לא. אין הנחות. הם יותר ממושמעים שם, פוחדים, אולי זה בגלל שהם מצולמים. יכול להיות שאם לא היו מצלמות, אז הם היו פותחים עלינו המורים את הפה. להיות מורה למשחק זה קצת להיות כמו מאלף אריות בקרקס: לפעמים צריך להיות עם שוט ולפעמים צריך לדעת לתת סוכרייה".

 

יש מקום לעונה שלישית?

 

"אני נשבע לך שאני לא יודע. כדאי שהם יפתחו את הרעיון לעוד מקומות. אני לא קריאטור במובנים טלוויזיוניים, אבל הייתי עושה ריאלטי של משפחות. מכניס איזו משפחה לווילה, עושה עליה מניפולציות, זה יכול לפרק אותה. הייתי אפילו בוחר משפחות כמו הקצבים משוק התקווה, השכנות הזקנות שלי מול ביה"ס, העולות החדשות מקווקז. לגלות עולמות אחרים. משפחות ערביות, צ'רקסיות, עדי יהווה.

 

יש לי המון חזונות, יש כל כך הרבה שאני רוצה ליישם ולנסות. אני כל הזמן בוער וקצת התעייפתי. אני מרגיש בגיל 54 שלא מצאתי את עצמי, כמו ילד קטן. אני מאחל לעצמי שאמצא אהבה. אבל שם צריך לבוא ממקום לא קודח ובגלל זה אני מאחל לעצמי להירגע באמת".

 

הבנתי שחלמת להפוך לסמל סקס ביום מן הימים.

 

"הנה, תראי איך התלבשתי".

 

ריאלטי צ'ק - ביקשנו מיורם לוינשטיין לעשות פרופיל אסוציאטיבי לפרסונות שונות מעולם הבידור. האמת, כל האמת ואך ורק האמת.

 

• אקי אבני – אהבה ופרגון. יש לי הערכה גדולה אליו כשחקן, לצערי הוא לא העיז והלך לתיאטרון. אבל הוא כישרוני וזה לגיטימי שהוא רואה את עצמו בגדול.

 

• איילת זורר- תודה שאת שואלת אותי על בוגרים שלי. היא השחקנית היחידה שלא עשתה אצלי אודישנים. לדעתי היא קומיקאית גדולה למרות שלא בטוח שהיא מסכימה איתי.

 

• מיכל זוארץ – מיכל עשתה אצלי תפקידים מצוינים בבי"ס. היא מצאה את עצמה כמנחה, אבל היא שחקנית מצוינת.

 

• אדיר מילר – הוא סטנדאפיסט נכון? אני לא מספיק רואה אותו. אני מבין שנורא מפרגנים לו. מלא חן ואנרגיה. לדעתי כל הנושא של הסטנד-אפ קצת מוצה.

 

• נינט טייב – היא קודם כל שרה מצוין, אשת תקשורת, מלאת חן, יש לה גם מה להגיד. אני לא מת על המשחק שלה. אני מציע לה שיהיה לה את האומץ גם ללכת ללמוד כדי שלא תגביל את עצמה.

 

• הראל סקעת – נורא מתוק, יותר מדי מתוק. טיפה עשוי מדי. אבל אין ספק שיש לו את זה, למרות שהוא מסוג הזמרים שיכולים להיות מאוד לא מעניינים אם הוא לא יידע להוציא את הכאב שלו, את האמת שלו.

 

• הראל מויאל – יש בו המון חן טבעי. הוא מחוספס. מהבחירה של השלושה הכי מגיע לו. הוא לא מזויף, הוא אותנטי. כמו פיראס. הקהל לא מטומטם. הקהל רוצה חיבור.

 

• אבגי – הנצחי. הייתה לו דרך מאוד קשה והוא הצליח לפתוח עולמות ולשבור קונספטים והוא אחלה שחקן.

 

• ליאור אשכנזי – אולי תשאלי אותי על ליאור מילר (בוגר הסטודיו של לוינשטיין – ד"ה). אשכנזי הוא שחקן טוב, לא רק יפה, גם אכזרי כשצריך.

 

• אז לאור מילר – נשמה מדהימה וגם מוכשר עם יכולות.

 

• יעל בר-זהר – (...אחרי התמהמהות ממושכת) היא פרפורמרית, יש לה את הלוק, היא חיית במה. אבל היא דבר נורא מסוים כרגע. קצת שבויה בדימוי של עצמה וחבל. היא צריכה להתלכלך קצת ולא להישאר ברבי.