כשליאורה עופר פגשה את עירית רפפורט

איך נראים החיים כשכבר מגיל צעיר את מבינה שלאבא יש מאות מיליונים, וכשאת מתבגרת את חושדת שגברים רוצים אותך רק בגלל הכסף? ליאורה עופר, הבת של יולי, שואלת את עירית רפפורט, הבת של ברוס, איך מתמרנים בין משפחה, עסקים והעולם שבחוץ

המראיינת: ליאורה עופר, 50, נשואה בשנית פלוס 2. בתם של רותי ויולי עופר. בעלת תואר ראשון באמנות אוניברסיטת חיפה. אביה, יחד עם אחיו סמי, נמנים על אנשי העסקים העשירים ביותר בעולם. בבעלותם עסקים בתחומי נדל"ן, תיירות, ספנות והיי-טק. גולת הכותרת של עסקי המשפחה: בנק המזרחי, צים ובתי-זיקוק. ליאורה מכהנת כדירקטורית בבנק המזרחי ובשאר החברות שבשליטת המשפחה, וכן כמנכ"ל קבוצת המלונות של האחים עופר בארץ ובחו"ל, וכסגנית יו"ר עופר נכסים.

 

המרואיינת: עירית רפפורט, 56, גרושה פעמיים פלוס 2, בתם הבכורה של ברוס ורות רפפורט, להן ארבע בנות. בעלת תואר ראשון בתקשורת מאוניברסיטת ניו-יורק. אביה הוא איש עסקים החי בשוויץ ובמונקו, עוסק בספנות, נפט ובנקאות, ונחשב לאחד היהודים העשירים בעולם. עירית עבדה במשך 15 שנים בעסקיו של אביה בז'נבה ובגרוזיה. כיום היא סמנכ"ל קשרי משקיעים ותקשורת תאגידית, בחברת הייעוץ פוליסי.

 

ליאורה עופר עירית רפפורט (צילום: יונתן בלום)

מתי ילד יודע לראשונה שלהורים שלו יש המון כסף?

 

"בתור ילדה קטנה, מה את יודעת. אין לך את האפשרות להבין מה יש לך יותר מאחרים, ברגע שאת גדלה בבית חם ואוהב".

 

אני חושבת שכשנולדנו האבות שלנו לא היו מה שהם היום. אני רואה אצל הילדה שלי, למשל, כשהיא היתה הולכת לבתים של אחרים, ולאט לאט בגיל ההתבגרות היא מתחילה להרגיש לא נוח בבית היותר מטופח ומסודר שלה, לעומת הבתים של החברים. אז היא אומרת אמא, אני רוצה שיהיה לנו בית כמו של כולם.

 

"כמו אחותי, שהיתה מבקשת מהנהג שיוריד אותה רחוק מבית הספר. אצלנו קרה דבר שונה. אנחנו עברנו לחו"ל כשהייתי בת 10, אבל בכלל היתה לי התמודדות אחרת. הייתי צריכה להתמודד עם עצם העובדה שהייתי שונה מכל הסביבה שלי. המצב הכלכלי בתקופה הזו ממש לא שיחק תפקיד, כי הייתי צריכה קודם לעבור איזה תהליך אדפטציה לסביבה".

 

מהמורים הרגשת שיחס שונה? ידעו מי זה אבא שלך? הוא היה הולך לימי הורים? היה שותף לחיים שלכן?

 

"אני לא חושבת שאבא שלי בחיים שלו ראה את המורה שלי. אמא שלי היתה עושה את הכל. התפקיד של אבא שלי היה להגיד לנו שזה לא מספיק טוב. זה תמיד היה לא מספיק טוב".

 

איך תפסת את אבא שלך, כילדה? מה היה התפקיד שלו בפאזל המשפחתי? הוא היה דמות מעוררת יראה, כבוד? פחדת ממנו יותר מאשר מאמא שלך?

 

"יראה - לא. פחד - לא. לא הפחידו אותי ממנו. אבל היה לי המון כבוד והערכה אליו. הוא היה איש חם, כאבא. הוא היה חוזר מאוחר הביתה בלילה, כשהייתי קטנה, עד גיל 16, והיה מסתנן לחדר שלי והיינו יושבים ומדברים. היינו בית מאד פתוח. תמיד חברים וחברות שלי היו אצלנו בבית. אז הוא הכיר חברים וחברות שלי, אבל אמא שלי היתה זו שמסדרת את העניינים בבית, והיא עדיין זו שמסדרת את העניינים".

 

מתי זיהית שאבא שלך הוא אבא שונה, במובן הזה שהוא עושה דברים יותר גדולים מאבות הממוצעים של החברים שלך?

 

"כשגמרתי ללמוד באוניברסיטה התחלתי להבין יותר מה קורה. כשהייתי סטודנטית בניו-יורק והוא היה מגיע לעיר, הוא תמיד היה מוקף באנשים נורא חשובים. זה לא נראה לי אז שונה מאחרים. זה לא היה בקטע שהייתי אומרת לעצמי 'וואו'".

 

הוא דיבר על העסקים בבית?

 

"לא ממש. הוא היה תמיד מביא את האנשים הביתה. אם זה שר הנפט הזה או שר אחר. היה מדבר עם אמא שלי על העסקים, אבל לא איתי".

 

זוכרת תקופות שהיה קשה?

 

"לא. ממש לא. על כל פנים, אנחנו לא היינו מודעות לזה".

 

אני, למשל, זוכרת שהלכתי באיזה לילה לאמבטיה ושמעתי את ההורים שלי מדברים. הייתי בת 8, ושמעתי את אבא שלי אומר לאמא שלי - הילדה ביקשה ממני אנציקלופדיה מכלל ואני לא יודע מאיפה אני מביא לה, אין לי ממה לשלם לאנשים משכורות. לימים, כששיחזרתי את זה, הבנתי שזה היה בתקופה של מיתון גדול במשק.

 

"אני בטוחה שהיו תקופות קשות. הדברים לא התנהלו תמיד בקלות, אף אחד לא בונה עסק כמו שהוא בנה בקלות. צריך להבין שאמא שלי היא ייקית. היא תמיד גידלה אותנו שזה יכול גם להיות אחרת, שזה לא מובן מאליו. לדוגמא: היו לנו עוזרות בבית, אבל אנחנו היינו צריכות כל בוקר לסדר את המיטה ולשטוף את האמבטיה. ואז, כשהתחלנו להתאפר אמרנו לה שלא נספיק, אז היא אמרה תקומו שעה קודם".

 

מתי החלטת שאת רוצה ללכת לעבוד עם אבא שלך?

 

"אני הלכתי ללמוד משפטים בארץ, ואני משערת שזה היה תהליך טבעי של ללכת בעקבות אבא שלי, שגם למד משפטים. אבל אחרי שנה עזבתי, התחתנתי ועזבנו לארצות הברית. בעלי נסע לעשות תואר באוניברסיטת ניו-יורק".

 

כשהתחתנת, עלתה השאלה האם אבא שלך יקבל אותו? האם הוא יתאים לאבא שלך ברמת הציפיות? האם הוא ישלב אותו בעסק?

 

"בוודאי, אני חושבת שכן".

 

ואת חשבת להשתלב אז בעסק של אבא שלך?

 

"אני הייתי באותה תקופה בקטע של לעשות קריירה, אבל לאו דווקא בעסקים. כשהגעתי לניו-יורק הלכתי ללמוד עיתונות וכל כך נדלקתי על זה, שזה מה שרציתי לעשות. בעלי הראשון עבד עם אבא שלי, אבל הקשר ביניהם נגמר עוד לפני שהתגרשנו. זה גם לא היה שילוב טוב".

 

מה היה הג'וב הראשון שלך עם אבא שלך?

 

"אני לא ממש זוכרת. בהתחלה התלוויתי אליו, מין רלשית. הוא היה מכניס אותי לישיבות ופגישות עסקיות".

 

מה למדת ממנו באותה תקופה? ניסית לחקות את דפוסי ההתנהגות שלו?

 

"בתקופה הראשונה אני חושבת שעשיתי יותר דברים אופרטיביים. כשחזרתי, אחר כך, ולקחתי על עצמי את ניהול כל העסקים בברית המועצות, אז זה התחיל מזה שהוא אמר יום אחד 'טוק טו עירית, ביכוז שי נואוז האו איי ת'ינק'. אף אחד לא באמת יודע מה הוא חושב, אלא איך הוא חושב. באיזשהו מקום הוא הפנים את העובדה שגנטית אולי יש משהו בי שהוא לא ימצא בשום אדם אחר".

 

איך זה קורה? באים יום אחד לאבא ואומרים לו אני רוצה לעבוד אצלך בעסק?

 

"כן. פעם אחת אמרתי שאני רוצה לעבוד ופעם אחת אמרתי שאני רוצה לחזור. בברית המועצות הוא נתן לי באמת לנהל את הדברים שלו".

 

יש משפחות אמידות שסימנו מראש מי יהיה היורש, ולפעמים יש אבות שלוקחים את החתנים כתחליף. אבא שלך לקח את החתנים?

 

"לא".

 

אז בעצם היית מסומנת כיורשת. יש הורים שמסמנים לילדים שהכי חשוב יהיו מאושרים, גם אם זה לא בהכרח בהמשך העשייה של העסק.

 

"אמא שלי מאוד תמכה בכל ההחלטות שלנו בחיים, גם במסלולים שלא קשורים לעסקים או לכסף. כי הורי הם מהדור שמה שהם תמיד רצו בשביל הילדים, וזה מאוד אופייני לחברה הישראלית, זה שהם ילמדו.

 

אצלנו זה היה: כמה שיותר מהר תיכנסו לעסק ותתנו כתף.

 

"הקטע של הלימודים היה מאוד חשוב. כולם היו צריכים ללמוד. זה חלק מכל העשייה של העלייה ושל בניית ארץ ישראל. אצלנו הכישלון הכי גדול במשפחה נחשב לכישלון בלימודים".

 

מה לגבי זוגיות? אם מישהו רוצה אותך בגלל הכסף? היית מודעת לזה?

 

"זה משהו שתמיד מרחף באוויר. את יודעת את זה לא פחות טוב כמוני. זה נורא קשה להתמודד עם זה בתור בחורה".

 

איך התמודדת עם זה?

 

"לא התמודדתי, אבל אני חושבת שלקח לי המון שנים למצוא את בן הזוג המתאים לי, שזה מי שיש לי היום. חלק מזה זו אולי הבעיה הזאת, וחלק כי הייתי צריכה לבנות את האישיות שלי".

 

אין לי ספק שלגבר שאיתך או איתי לא פשוט. כשאישה עשירה חיה עם גבר שהיא חיה איתו ממקום של אהבה ולא בחרה אותו כי הוא עשיר כמוה או יותר. זה לא פשוט. לאף גבר זה לא פשוט. הרבה יותר מסובך לגבר לחיות עם אישה עשירה ממנו. אני, למשל, פיתחתי לעצמי מנגנונים לגבי כל אדם חדש שנכנס לחיי ומנסה להתחבר אלי. אמרתי לעצמי שאני בן אדם על הכיפאק, שווה, לא מתנשא, וגם אם הוא יתקרב אלי כי אני הבת של - במקום מסוים או שהוא יגלה שאפשר לאהוב אותי בזכות מי שאני, ואם לא - בשלב כזה או אחר הסנסורים שלי יגידו לי 'תתרחיקי'. אבל הסנסורים יכולים לאכזב, והשאלה היא כמה פעמים את מוכנה לעבור דרך האכזבות האלה.

 

"בכל מה שקשור ליכולת לאמוד אנשים, זה לא הקטע הכי חזק שלי. יש לי תחושות בטן שלא מטעות אותי בדרך כלל, אבל כשאין לי תחושות בטן אני לא אשב ואשאל את עצמי למה הם רוצים להתקרב אלי - חוץ מאלה שמזמינים אותי לארוחות ערב כי הם רוצים תרומה. מעבר לזה, יש לי קבוצת חברים שאת מכירה, שמאוד קרובים אלי, חברים שלי 40 שנה אחורה, ויש לי חברים שבניתי לעצמי שבאתי ארצה. לא שאלתי את עצמי, לא בזוגיות או בחברים לחיים, אם הם באמת רוצים אותי בגלל הכסף. אני חושבת שהעדפתי באיזשהו מקום לא לדעת. תקראי לי נאיבית. תקראי לי מטומטמת. זה סוג של אסקפיזם".

 

היו מקרים שגילית שנתת קרדיט לאנשים שלא הגיע להם?

 

"אני בטוחה שהיו אנשים שרצו אותי בגלל המעמד ובגלל כל מיני טובות הנאה. מה שאני אומרת הוא שאני אישית לא ידעתי. אני בטוחה שזה קרה ופשוט לא ידעתי לזהות את זה. אותה מחשבה לא עלתה לי גם לגבי בני הזוג של הילדים שלי. אצלך כן?"

 

אוהו.

 

באמת?

 

אמרתי לגדול שלי - מי שאתה תאהב תהיה הילדה שלי, וברגע שאתה תפסיק היא כבר לא תהיה. ברור לי שאני אלך איתם, מה שלא עשו איתי. 

 

איפה היה הרגע הזה שהחלטת שאת חותכת את חבל הטבור, מתנתקת מאבא שלך, הולכת לעשות עלייה, עם בן זוג לא ישראלי, שלא מדבר עברית, במטרה להשתקע פה? זה לוותר על המון, אפילו ברמת החיים, וזה לסכן משהו בקשר עם אבא שלך.

 

"ממש לא. להיפך. זה שיפר את היחסים שלי עם אבא שלי מקצה לקצה. היום אנחנו נמצאים במערכת יחסים אחרי שהוכחתי את עצמי בחוץ".

 

הוא מבקש ממך לפעמים לחזור לעסק?

 

"הוא אומר לפעמים בואי תחזרי, נעשה דברים ביחד. אני אומרת לו בוא נעשה דברים גדולים כל אחד לחוד".

 

למה החלטת לעזוב?

 

"אני חושבת שמיציתי את עצמי שם. בדיעבד, הייתי הולכת קודם החוצה ומוכיחה את עצמי לבד ואחר כך נכנסת לעסק המשפחתי, הייתי יכולה לתרום ממה שרכשתי בחוץ. הסדר צריך היה להיות הפוך. בעזיבה שיפרתי את מערכת היחסים איתו, וזה היה גם חלק מהשיקול".

 

את יודעת, בתור ילדה הייתי נורא גאה כשהיו כותבים על אבא שלי בעיתון. אבל לילדים שלי מאוד קשה עם הפרסומים עלי או על המשפחה, כי הם לא רוצים להיות מזוהים עם המשפחה, הם רוצים להיות בזכות עצמם. הבת שלי עובדת היום במלצרות בבית-קפה, ומגיעים אנשים שמכירים אותה ומחבקים אותה ואומרים לה - אנחנו לא מגלים את הסוד שלך. איזה סוד כבר יש? זה מאוד לא נוח להיות הילדים של, כי תמיד את מרגישה אחרת, תמיד תחת זכוכית מגדלת. מסתכלים עליך, מה את לובשת, בודקים איזה שעון יש לך, איך את נראית, איך את אוכלת.

 

"אני חושבת שזה נורא ישראלי".

 

אני חייתי בארץ. לפעמים אני שומעת שאנשים אומרים עלי 'יואו, איזו חביבה את, את בגובה העיניים'. אני ממש לא מצליחה להבין למה זה לא צריך להיות ככה. אם קוראים לי בשם מסוים, או אם יש לי חשבון בנק מסוים ואני חיה ברמה מסוימת, זה לא עושה אותי בן אדם שונה. העיוות הוא אצל שמי שיש לו את הדברים האלה והוא מורם מעם. הוא המעוות.

 

הבית שלך היה שוביניסטי?

 

"כן. בעיקר כי אבא היה מאוד דומיננטי באישיות שלו. אבל אף פעם לא הייתי האישה של. הייתי הבת של והאמא של".

 

'האישה של' זה כמו משקולת. מי שעשה אותי 'האישה של' היה אבא שלי, שלקח את אודי, בעלי לשעבר, והפך אותו כמו לבן. משקולת על היכולת שלי להתקדם בכוחות עצמי. אולי בגלל זה בין השאר התגרשתי ממנו, כדי לפרוץ לבד ולהתחיל מאותו רגע. אודי ואני חברים טובים והוא מעריך אותי, אבל יכול להיות שזה חלק מהמחיר האישי שלי על הדרייב שלי.

 

"הדרייב שלי זה פחד מכישלון. מאז ומתמיד יש לי פחד מכישלון. בשבילי כישלון זה דבר נורא ואיום. בכל דבר בחיים. אני בן אדם שפוחד מכישלון בצורה נוראית".

 

ומה זה עושה לך?

 

"נותן לי מוטיבציה להתחיל מחדש".

 

בואי נניח לדוגמה שאני מחליטה להקים עסק פרטי משלי. אז זה כיף. להקים עסק, חנות, או חברה גדולה לבד. היתרון היחידי הוא בתחושה שאם אני לא אצליח - לא בטוח שאצטרך למכור את הבית שלי. אבל תחושת הכישלון שלי היא הרבה יותר גדולה.

 

"נכון".

 

אף פעם לא היית במצב שגירדת את התחתית? שלא היה לך כסף?

 

"הייתי. יותר מפעם אחת. שלא היה לי כסף. אמיתי. אבל אז היה עניין של כבוד. הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי לא לרוץ ולבקש כסף".

 

היתה תקופה שלא עבדתי עם אבא שלי והיו מצבים שלא גמרתי את החודש. אני חושבת שזה היה ניסיון קשה ומרתק באותה מידה. אבל ידעתי שאני מסוגלת והלכתי להקים עסק של עצמי, ובאותו רגע זה התגלגל לידיעתו של אבא שלי מהבנק. הוא קרא לי ואמר: הלו, אני פה. תבואי אלי ותעבדי. ככה הגעתי לנהל את חברת המלונות.

 

"גם אני הקמתי עסק עצמאי, ומשם חזרתי לעסק של אבא שלי. אבל אם נהיה כנים עד הסוף, בכל זאת ידענו. באותו רגע, האמנתי במלוא הכנות שאני אדון לעצמי. היום, בדיעבד, בסופו של דבר אני בטוחה שאם באמת הייתי רעבה לפת לחם, היה לנו למי ללכת. השקט הנפשי הזה קיים, אפילו אם אנחנו לא מודעות לו כל הזמן".

 

קבלת מאבא שלך סכום קבוע מדי חודש?

 

"כן. הקצבה חודשית".

 

לי אין חשבון פתוח. אם רוצים עוד, קודם תוכיחי שאת ראויה לזה. שאת עובדת, שאת מתאמצת. שמעתי את המשפטים ש"כסף לא גדל על העצים". המכונית הראשונה שקיבלתי מההורים היתה כרמל דוכס שבקושי נסעה. הרבה שנים נסעתי עליה. כשהתחתנתי עם אודי והייתי בהריון, בחודש התשיעי, נסעתי באוטובוסים כי היה לנו רק אוטו אחד. תגידי, עירית, מתי קיבלת את האוטו הראשון?

 

"בגיל 18. קיבלתי את הטריומף של אמא שלי".

 

את יודעת לבשל, לנקות, לסדר?

 

"כן. אני לא אוהבת את זה, אבל אני יודעת. אנחנו קיבלנו מאמא שלי חינוך שהכין אותנו לזה שיכול להיות אחרת".

 

מה עם שופינג? איפה שמים את הגבול? את רוצה נורא לקנות משהו אבל את רואה שהמחיר בשמים. מה את עושה?

 

"אני מכורה לקניות. אם יש גמילה מהעניין, זה בשבילי. מאז שאני בת ארבע אני יודעת איזו שמלה לבשתי לאיזה אירוע, ותמיד בגדים היו בשבילי דבר מאוד חשוב. אני אספר לך סיפור: הייתי ילדה וראיתי איזו שמלה שנורא רציתי. אמא שלי אמרה לי תשאלי את אבא. הלכתי לאבא ואמרתי לו 'פאפס, אני נורא נורא רוצה את השמלה'. הוא שואל אותי כמה עולה השמלה הזאת. אמרתי לו לא יודעת. מה זאת אומרת לא יודעת? ואז אמא שלי נוקבת במחיר, שהיה באמת מאוד מאוד יקר. כמה מאות פרנקים. אז הוא אמר לי, אם את תשבי ותכתבי עכשו 850 פעם 'אני אף פעם לא אבקש לקנות משהו שאני לא יודעת את המחיר שלו' - תקבלי את השמלה. את חושבת שלא ישבתי וכתבתי? ולבשתי אותה לא יותר מפעם אחת. אז זה עונה על השאלה?"

 

אני יכולה לפעמים לראות, למשל, תיק של לואי ויטון. אני רואה את הדברים שלו וזה מעצבן אותי בפרינציפ. נראה לי שמרוויחים עלי יותר מדי. שזה לא שווה את הכסף.

 

"אני ממש לא. אין אצלי דבר כזה שלא שווה את הכסף. אם אני נורא רוצה את זה ואני יכולה להרשות לעצמי, אין לי בעיה. אני לא רק רוצה את זה, אני גם נהנית מזה".

 

הנה אני עם מכנסיים שקניתי בתאילנד. שלושה דולר. ראיתי, אמרתי תנו לי את המידה שלי, לקחתי ערימה. שלושה דולר אחד. אז לך פשוט אין גבולות?

 

"כל עוד אני יכולה להרשות לעצמי, אין בעיה. יש גבולות. אני לא אלך ואקנה לעצמי כל יום עגילים ב-20 אלף פרנק. אני לא איזה בימבו מטומטמת שקונה כל דבר שהיא רואה".

 

כשיש לך, אתה מתחיל ברמה מסוימת להיות בן אדם קצת יותר מחושב. אני אימצתי לי שיטה נהדרת. אני רואה טבעת יפה ב-20 דולר, אני אקנה. ממילא כולם יגידו ליאורה בחיים לא קנתה משהו פשוט. אני יכולה להרשות לעצמי. אבל היה פעם משהו שרצית ולא יכולת להרשות לעצמך? או לא יכולת להשיג?

 

"כן".

 

מה? גבר?

 

"גבר? לא. אני בטוחה שיש דברים שכן. גם היו תקופות שהיה לנו יותר קשה".

 

את בטוחה לקראת הזקנה? את היום מתנהלת בכדי להבטיח את זקנתך, או שאת סומכת על הירושה? אם מחר בבוקר את קמה פתאם ונפלו השמיים? אין אבא, אין רכוש, הכל ממונף, אין כלום. את ממשיכה את החיים באותה צורה? ידעת לחסוך? שמת בצד?

 

"לא ממש. אני בינתיים עדיין חושבת שאני אוכל במשך שנים רבות לעבוד ולהרוויח. אני לא חסכנית. זו הבעיה שלי. אני לא מסוגלת לחסוך כסף. אני מנסה, אבל לא מצליחה, אבל אני אלמד. כמו שלמדתי לכתוב הודעות לעיתונות בעברית".

 

אבל את לא חיה מהמשכורת. אם יהיה מצב כלכלי קשה, תוכלי לרדת ברמת החיים?

 

"כן. וזה עוד פעם תודות לאמא שלי. הירידה ברמת החיים ממש לא מפחידה אותי. ממש לא. היתה לי יום אחד שיחה עם הילדים שלי לגבי החינוך, ואמרתי להם שאני מאד מבסוטית, אבל אני לא יודעת אם הכנתי אותכם לחיות חיים אחרים. אמא שלי חד משמעית עשתה עבודה נהדרת. באיזה מצב שלא היינו צריכים לחיות, כולנו, ארבעתנו, היינו מסוגלות לחיות בכל מצב".

 

אני נורא חסכנית.

 

"למה?"

 

כי באיזשהו מקום אני כל הזמן עם הרגשה של חוסר ביטחון כלכלי. עדיין. מצחיק, הא? אני יודעת שיש לי רכוש מסוים, חסכונות, אני אהיה בסדר גם אם אני פתאום לא אהיה הבת של. אבל הכנתי את עצמי למצב כזה. ברמה האישית אני יודעת שאם מחר פתאם אני קמה ואין כלום, אני אהיה בסדר. ויותר מזה, אני עוד יותר מזה מוכנה ש-90% מספר הטלפונים שלי אולי יתאדה במצב כזה. אני יודעת לסמן מי יישאר חבר שלי ומי לא.

 

מה עם תרומה לקהילה?

 

"אני גדלתי מילדות בידיעה שבורכנו במשהו שאפשר להתחלק בו. גם על זה לפעמים חושבים שזה דבר ברור מאליו".

 

אני לא מכירה במדינה שלנו אדם עשיר אחד שלא תורם בצורה זו או אחרת.

 

"מאיפה זה נולד?"

 

זה נולד מהמקום שהחברה הישראלית יש לה ביקורת על כך שהעשירים עשו את הונם מכוח הקרבה לשלטון, כאילו לא ביושר. אני מדברת על ההון הישן, לא על אנשי ההיי-טק והמתעשרים החדשים. אבל בארץ למדו לקבל את זה כמובן מאליו, וזה מעצבן אותי. זה ברור לכולם שאני יור אל-סם, אז עכשיו כשהמצב קשה - אני צריכה להכניס את היד לכיס. סמים זו לא בעיה של משפחת עופר ושל ליאורה עופר, אלא של מדינת ישראל. אבל בגלל שזו ליאורה, אז אנשים אומרים מה הבעיה. שמעתי כבר את הטענה, גם בקרב חברי ההנהלה שלי: מה הבעיה? תכתבי צ'ק ונגמור עם כל הסיפור. תכניסי יד לכיס, תכתבי צ'ק של מיליון וחצי שקל ותעיפי את הבעיה הזאת מעל סדר היום הציבורי. אבל זו לא בעיה שלי. אז בסדר, אני אציל את אל-סם בשנה הזאת, ומה יהיה בשנה הבאה?

 

"נכון".

 

אם היית צריכה להיוולד מחדש היית משנה משהו?

 

"לא".

 

היית רוצה לחוות צורת חיים אחרת? היית משנה משהו בדרך שלך?

 

"הייתי הולכת קודם החוצה, להוכיח את עצמי, ואחר כך לחזור לעבוד עם אבא שלי. אני לא ידעתי לנצל בדרך הנכונה את הקרבה שהיתה לי עם אבא שלי בשנים שעבדנו יחד. אני אחראית לזה יותר ממנו. אם יש משהו שהייתי צריכה לשנות, זה את זה. אולי הייתי הולכת ללמוד משהו, במקום עיתונות, בתחום העסקים. אני רואה אצל הבן שלי, ירום: כשהוא בא לדבר עם אבא שלי הוא יודע, כי הוא למד ביזנס. אני לא למדתי ביזנס. את זה הייתי צריכה ללמוד על הדרך.

 

בן כמה אבא שלך?

 

"82".

 

איך את רואה את היום שאחריו? את לא מנסה לדמיין לפעמים?

 

"לא".

 

מאבקי ירושה הם דבר שמרחף באוויר?

 

"אני תמיד אומרת, באמת, ונוציא את הראיון הזה אולי עוד 15-10 שנים ונראה, אני לא מאמינה שאצלנו במשפחה יהיו מאבקי ירושה. אצלי זה לא באופי. אף אחת אצלנו לא בעסק. לא יהיה לנו מה לריב עליו".

 

איזה כיף שאני המראיינת. אבא שלך מודע לעניין של החלוקה?

 

"אני מאמינה שהורי - והם גם אמרו לנו את זה - יחלקו שווה בשווה בין כולם ולצדקה. לספר לך סיפור על היום שאחרי? לפני כמה שנים אנחנו יושבים סביב השולחן, כל המשפחה. אבא שלי היה אז בן 73. בקיצור, אנחנו מדברים על דא והא, ואבא שלי פתאום אומר 'אני רוצה עכשיו להגיד לכם משהו, אבל אם מישהו עוד 20 שנה יצטט אותי אני אכחיש את זה'. התחלתי לצחוק. אז הוא אומר למה זה מצחיק אותך? אמרתי לו משום שקרוב לוודאי שחוץ ממך, אף אחד לא יהיה פה עוד 20 שנה. אז איך את רוצה שאני אדבר על היום שאחרי?"

 

זה די מדהים. האנשים האלה חושבים שהם יחיו לנצח.

 

"כן. והם מתוכננים לנהל את העולם ואת הסביבה לנצח".