בדרך אל הפיקניק

הרעיון פשוט: קמים בבוקר, פוסחים על כאב הראש שנקרא 'הצטיידות מוקדמת' ונותנים גז. אין משהו שאי אפשר לקנות בדרך, ועוד להרוויח יום טיול. פוד-שופינג גלילי בהתאם להמלצת השף

החיים זה לא פיקניק, אומרים. התבטאות בנאלית זו מקפלת מאחוריה פילוסופיית קיום פסימית: החיים הם סבל מתמשך עם פסקי זמן קצרים של אושר, המנצנצים כמו כוכבים באתר - הפיקניקים. יוצא שהחיים אינם אלא שרשרת הכנות ארוכות לאותם רגעי פיקניק.

 

ישנם גם המצדדים באסכולה אחרת, המצווה לאכול ולשתות כי מחר נמות. החיים, לדידם, הם פיקניק אחד גדול חסר תכלית וקצר תוחלת, וכל שנותר הוא לנגב ולמנגל כאילו אין מחר. שוב, פסימיות במיטבה. 

 

איך בכל זאת יוצאים ראש מהתסבוכת? איך אפשר להרגיש שאנחנו אכן צועדים לאנשהו ועדיין נהנים מהדרך? אם נמשיך עם משל הטוזיג (פיקניק בעברית, איזה שם דפוק), הרי שלעמית קאופמן, מהבעלים של קייטרינג 'טעם וצבע' בעמק חפר, יש הצעה מעניינת.

 

כמו בחיים, נתחיל ממה שידוע מראש - מהסוף. המקום: למרגלות קיבוץ יראון במרום הגליל. השעה: שש וחצי בערב. השולחן העגול שבמרכז בקושי מתאפק לבלוע את משאו: לחם תמרים ואגוזים משלושה קמחים, קממבר עיזים בפחם, צלעות טלה במרינדת עשבי תיבול פיקנטית, יין אדום משובח וצלחת חומוס עם גרגירים כמתחייב מהמעמד. לצד השולחן נח המנגל הרחב, מעשן בחברותא עם להקת עופות אורגניים שבחרה לחרוף על גחליו. משתה בחיק הטבע.

 

אלא שקשה לנתק את החוויה המפקנקת מהמחשבה על שבוע ההכנות המפרך: הנסיעה בפקקים לחנות המשקאות ליד השוק, הביקור אצל הקצב השכונתי שלוקח 90 שקל על אנטריקוט ועוד מעז לומר שזו שחיטה כשרה, וכמובן הקפיצה לסופר שנמשכת שעות ומניבה ירקות שקיבלו את טעם הפלסטיק של הדוכן שעליו הם מזדקנים, עוף קפוא-טרי שמאבד את שני תאריו בהמתנה הממושכת בקופות, ואחלה חומוס של שמיר שהצבר למד להסתפק בו.

 

ביום החג עצמו מגיעות ההכנות לשיאן, כשכבר בשעות הבוקר הולכות הפקלאות ומצטברות בסמוך לדלת: שישיית קוקה-קולה ושמיניית מים מינרלים, חצי תריסר כלי טאפרוור - המקבילה האיפסונית לתכשירי האנטי אייג'ינג - מסודרים זה על זה לפי גודל, זוג צידניות כבדות עם בשר רטוב וקרח יבש ביחס של 1:1, שלוש חבילות פחמים ושני סלים עמוסים לחמים, פירות ושאר ירקות.

 

אווירת האריזה סוחפת גם את הקטנה, שגוררת אל המפתן גם אלבום תמונות, גרדרובה לברבי וחבילת טושים. לזה אין מקום, מסבירים לה בחוצפה צה"לית, אבל מאחז יחידה בת שלוש לא תפנה גם סיירת.  אז מגיעה שעתו של הבכור, המופקד על סידור הכבודה בתא המטען בשל הניסיון רב השנים שצבר בטטריס, אבל את השבחים קוצרת דווקא הבת השניה, שעולה אחרי שעה וחצי עם גגון מהמחסן. זוהי כמובן תהילה של רגע, אותו הרגע שחולף עד שהיא לומדת מאחיה איך אומרים סחתיין בשפת הסימנים הכחולים.

 

הריבים במושב האחורי מזמן התניעו, אבל המנוע מגמגם משהו על זה שעוד מעט שתיים ושהוא כבר קיווה ליום חופש. אם נזדרז נספיק לשקיעה, מפטיר האב בתקווה מחודשת, ובקושי מצליח לעצור את הדמעות כשהשוטר מהאסכולה השנייה מגיש לו את הדו"ח ושואל בחיוך אם לא יותר פשוט וזול לצאת למסעדה.

 

מסתבר שאפשר גם אחרת. בהנחייתו של עמית, יצאנו מהבית מוקדם בבוקר עם בגאז' ריק לחלוטין ושני ארנקים שעוד הותירו מקום בתא הכפפות. הרעיון פשוט: אין משהו שאי אפשר לקנות על הדרך ועוד להרוויח יום טיול. את הבחירה לאן לנדוד והיכן להצטייד יעשה כל אחד לפי טעמו, כיסו, אמונתו וחבל הארץ החביב עליו. אנחנו רכבנו בעקבות קאופמן ליום של פוד-שופינג גלילי.