הגברת העירומה - דיקלה קידר

הבחורה מוכשרת, אין ספק בכך. היא מצליחה ליצור בקורא אמפטיה כלפי הדמויות, לא נגררת למשחקי לשון סרי טעם ובאופן כללי - ואנא מכם רשמו את דברי - הגברת קידר מודעת לעובדה: שסופר צריך לספר סיפור

נתחיל בהודעה מנהלתית: אני לא אוהב סיפורים קצרים (אני אוהב אותם כשקפקא, גוגול וצ'כוב כותבים אותם - אבל כמה גוגולים אתם מכירים). אני לא אוהב סיפורים קצרים כי הפורמט של הסיפור הקצר מעודד את הסופר ליצור דמויות שטוחות.

 

אני לא אוהב סיפורים קצרים כי מהלך העלילה דומה לאורך הנשימה של חולה אסטמה. והכי, הכי, הכי אני לא אוהב את הדרך שסיפורים קצרים מסתיימים.

 

לדעתי – הז'אנר של הסיפור הקצר ממש מתחיל למצות את עצמו בכל מה שקשור לדרך שבה סיפור קצר מסתיים (אגב - מי שמתעתד להתווכח איתי בנושא עומד לזכות בתהילה זוטא, אין לי שום יכולת לבסס את הטענה מעלה).

 

כך או אך, אני שונא סיפורים קצרים כי אחרי כל עשרה עמודים אני צריך להתרגל לדמויות חדשות ולעלילה חדשה. לסיכום - אני וסיפורים קצרים לא הולכים מי יודע מה טוב ביחד.

 

ולעניינה של דיקלה קידר, זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני קורא ספר ועולה בי התחושה שהוא לא ערוך כהלכה.

 

יש כמה מקומות בספר שקצב המילים נקטע, יש כמה מקומות שהיה צריך לקצץ בהם והכי גרוע, מי שקיבל את ההחלטה להציב את הסיפור הראשון בראש הספר, לעניות דעתי עשה טעות (מדובר בסיפור החלש ביותר בקובץ שספק אם היה צריך להיכלל בו מלכתחילה) אבל שוב - דעה אישית שלי - שאינה שווה יותר מקליפת השום.

 

ומכאן נמשיך למחוזות שמחים יותר - הבחורה מוכשרת, אין ספק בכך, היא מצליחה ליצור בקורא אמפטיה כלפי הדמויות היא לא נגררת למשחקי לשון סרי טעם ובאופן כללי - ואנא מכם רשמו את דברי - הגברת קידר מודעת לעובדה: שסופר צריך לספר סיפור! (והיא עושה את זה במידה לא מבוטלת של הצלחה).

 

למרות שגם לגברת קידר יש חשיבה "ספרותית" ויזואלית (וזו באמת בעיה כרונית של כל בני ה-35 ומטה) הדבר אינו בלתי נסבל. ומכאן - לטרגדיה הגדולה של הסיפור הקצר: הסיום.