חדר - יובל שמעוני

אין סיבה לא לעזוב את הספר הזה באיזו שהיא נקודה לאורכו. אתה לא מחפש את פתרון התעלומה ואין איזה נקודה לשאוף אליה, מלבד הסקרנות שיש לך לגבי האנשים האלה, על מצבם הקיומי

ראשית, אני חייב להודות שאילו הייתי צעיר בעשרים, שלושים שנה – הספר הזה ואני היינו נפרדים אחרי עמוד, עמוד וחצי לכל היותר.  זה ספר מיוחד. הוא לא מספר סיפור, הוא מספר מצב. עיקר העלילה נודע בעמוד הראשון, ולא יהיה זה ספוילר להגיד מהו: איש בער בתוך שריפה וחוקר נשלח לחקור.

 

אין זה ספוילר כי כבר החל מהעמוד השני, הספר נכנס למבנה המיוחד שלו. הסיפור מסופר על ידי כל אחד מהנוכחים בו בעיקר במחשבות העוברות בו ופחות בדברים שהמשתתף אומר או עושה.

 

אני כותב כאן משתתף או משתתפים כי לא נראה לי מתאים לכתוב 'הדמות' או 'הדמויות'. באופן משונה למדי המשתתפים חיים. לפחות בחוויה שלי מהספר הזה שאני עומד בפני סיום חלקו הראשון ועוד נכונה לי דרך ארוכה.

 

אני לא מוצא גיבור אחד ראשי בספור. כולם משתתפים, לכל אחד הרבה סיפורים שלאורך הסיפור את חלקם אתה שוכח ורק בדפדוף לאחור אתה נזכר בהם. עמוס מאוד. קרה לי גם שבאמצע קטע לא הייתי בטוח מי הדובר מבין כולם, אבל התנערות קלה פתרה את הבעייה.

 

השימוש המרובה בסוגריים לתיחום דבריו של כל אחד הוא מעצבן בהתחלה, אלא כאמור, השימוש בהם מרובה כל כך שמתישהו, לפחות בשבילי, הם התחילו או להעלם מהעין או להקרא כעוד אות בטקסט.

 

אין סיבה לא לעזוב את הספר הזה באיזו שהיא נקודה לאורכו. אתה לא מחפש את פתרון התעלומה (למרות שלך תדע, אולי מחכה איזה הפתעה בסוף) ואין איזה נקודה לשאוף אליה, מלבד הסקרנות שיש לך לגבי האנשים האלה, על מצבם הקיומי.

 

 ודבר נוסף, חשוב לא פחות, איזה סוג של הזדהות. כי, ואני חוזר לעניין המרכזי בעיני והוא החיוניות של המשתתפים, החשיפה שלהם, כמו הסבא המקובל שכאשר מסתבר, די עמוק בספר , איך הוא קיבל את ה'התקף' זה אפילו לא מעלה גיחוך, באמת מעשה של יצירה, ואם לא הייתי מפחד להיסחף הייתי אומר יצירת חיים.

 

אז אני לא אומר זאת ואינני מצליח למצוא הגדרה מדויקת למה שאני מנסה להגיד. אולי בצורה לא תל אביבית, מִמָמְשִיכָיו של יעקב שבתאי, שמח כמוהו ועשיר לא פחות. בקיצור, למרות שאני עדיין באמצע הדרך, אני אומר שווה מאוד.