חמסין וציפורים משוגעות - גבריאלה אביגור רותם

אביגור-רותם מציגה בצורה נהדרת את הבעייתיות של דור-שני. הידע החלקי, המאבק עם הזכרונות והנסיון לקבור אותם, להעלים אותם ולהטביע אותם

בזמן האחרון קראתי לראשונה את "חמסין וציפורים משוגעות" ומאד מאד התרשמתי. אני קוראת מעט מאד ספרים ישראליים (מי שהיה רואה את ערימת ספרי המד"ב - שהוא האהבה הראשונה שלי - שמחכים לי לקריאה, היה מבין את זה היטב, אויה), ובדרך כלל אני קוראת את אלה שמיועדים יותר לשעשוע ולהעברת שעה נעימה (עירית לינור, לימור נחמיאס וכדומה) ולא את אלה הרציניים יותר.

 

את "חמסין וציפורים משוגעות" קראתי אחרי המון המלצות שקיבלתי עליו. לטעמי, כל ההמלצות היו מוצדקות לחלוטין. ספר פשוט נפלא.

 

יש בי חוסר חיבה בסיסי כלפי סגנון "זרם התודעה" - לטעמי הסגנון הזה מהווה מאבק קבוע בין נסיון לשמור על נאמנות לעולם הדימויים הפרטי של המספר, מה שיוצר כתיבה שקשה להתחבר אליה ולהבין אותה, לבין רצון להתחבר לעולם הדימויים הקולקטיבי כדי שיהיה קל יותר לכתוב "ספר לכולם", מה שהופך את הכתיבה מובנת יותר לקורא, אבל גורם לה להישמע מזויפת יותר ככתיבה "מתוך מוחו" של אדם אחד.

 

לטעמי, גבריאלה אביגור-רותם צולחת את המכשול הזה בצורה מצוינת. היא פורשת בפני הקורא בהדרגה את מחשבותיה של לויה, בת-דור-שני לשואה, בצורה כזו שהקורא מתחבר לאטו לעולמה הפנימי ומצליח להבין גם את הדימויים הפרטיים ביותר שלה, וזאת בצורה אמינה מאד. ובעיניי, כתיבה שאני יכולה להאמין בה היא דבר שלא יסולא בפז.

 

אביגור-רותם מציגה בצורה נהדרת את הבעייתיות של דור-שני. הידע החלקי, המאבק עם הזכרונות והנסיון לקבור אותם, להעלים אותם ולהטביע אותם, כאשר לויה, שנוהגת להטביע במים מכתבים ישנים ולהתרחק מכל הקרובים אליה, יורשת בית בשיכון שבו גדלה את כל שנות ילדותה. לויה נאלצת לחזור הביתה ולהתמודד עם החברים הישנים שאיתם ניתקה קשר, עם השנים, עם הזכרונות, וגם עם גילויים שמעולם לא סיפרו לה בילדותה.

 

הספר מציג בצורה בהירה ואמינה מאד גם את הנסיון הנואש של ניצולי השואה ושל צאצאיהם להתמודד עם המציאות האנושית המעוותת שהם נאלצו להתמודד אתה, העיוות העז של כללי החברה, המשפחה והמוסר שהונחת עליהם והשפיע עליהם למשך שארית חייהם. איך כל הדברים שעליהם מושתתים חיי כולנו, הדברים שאנחנו מוצאים בהם יציבות - כמו משפחה, מוסר ורגשות - עוותו ועורערו עבורם, והם נאלצו להתמודד עם העיוות הזה בנסיון לחיות חיים פחות-או-יותר נורמליים, ובעימות שבין העיוות הזה לבין העולם ה"נורמלי" שמסביבם.

 

בעיניי, התכונה החיובית והמשמעותית של הספר הזה, שהרשימה אותי יותר מכל, היתה שהאמנתי לכל מילה שנכתבה בו. לויה היא דמות אמינה מאד, אנושית מאד, כזו שאנחנו כמעט-מכירים מהשכונה ומהמכולת, כזו שאנחנו יכולים להאמין לתגובות שלה למה שקורה מסביבה ולבחירות שהיא עושה. מומלץ מקרב לב.