פונטנלה - מאיר שלו

בסופו של יום ובסופה של קריאה אתה שם את הספר הזה בצד בחיוך של עונג, אבל גם בעצב של אכזבה

כשאבא שלי חיזר אחרי אמא שלי (הוא היה אז בצי הסוחר) הוא קיבל יום אחד כמה שעות חופשה ונסע לנתניה לפגוש את אהבת ליבו. ב-12 בלילה כשהיה צריך לחזור, לא מצא אף כלי רכב לכיוון חיפה (פעם לא היו הרבה מכוניות) ואז, מחוסר ברירה, הוא התחיל ללכת וככה הוא הלך והלך עד שהגיע לחיפה. וגם אז כשהגיע לנמל - האניה התרחקה.

 

הסיפור הזה גרם לצרות קשות לכל מעריצי שאיש מהם כמובן לא הצליח להתקרב לרמת ההקרבה האולטימטיבית הנדרשת, עד שבשבועיים האחרונים יצא לי לפגוש את אפופה ואמומה והתחוורו לי דברים חדשים על אהבה ועל התמסרות. אפופה ואמומה מפונטנלה כמובן.

 

אפופה, הוא דויד יופה, לקח את העברית כפשוטה וכשהחליט לשאת אישה עשה זאת תרתי משמע ונשא את אהובתו אמומה, היא מרים יופה, על כתפיו.

 

כך הם צעדו. אפופה הענק מתכופף "עלי עלי" ואמומה הקטנטונת מטפסת על כתפיו, מדרבנת אותו ברגליה ומסמנת בידה "לשם".

 

ימים רבים הוא צעד והיא כיוונה אותו בידה עד שאמרה לו "כאן" ואפופה הוריד אותה מגבו וקבע על הגבעה ההיא את מקום מושבם.

 

ככה הוא בנה את "חצר יופה" שסביבה צמח מושב שהיום הוא עיר קטנה עם קניונים ורמזורים וכל מה שצריך. וכמו שאומר שליו "...על אף הגעגועים הטבעיים לימים ההם – כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והיתה עזרה הדדית - עלי להודות שכעיר הוא טוב משהיה".

 

ולאפופה ואמומה נולדו ארבע בנות. והנכד מיכאל, זה שמספר את הסיפור הוא בעל הפונטנלה – הרווח בעצמות הגולגולת שיש לכל תינוק עם היוולדו, רווח שמתאחה בחודשים הראשונים לחייו ואצל מיכאל לא נסגר מעולם.

 

הפתח הזה – הפונטנלה - מאפשר לו להרגיש דברים ולנחש את הבאות. ככה הוא מנחש את מותו ומחליט לספר את סיפור משפחתו שהוא גם, כמובן, סיפור ההתיישבות היהודית בעמק.

 

וכמו בכל ספריו של שליו נפרש לפנינו סיפור אגדה משפחתי על כל פיתוליו, הסתבכויותיו ודמויותיו הצבעוניות והמתוסבכות – כל דמות לפי יכולתה, כל דמות לפי צרכיה.

 

הסיפור מתגלגל בקו לינארי ובקו פתלתל, קדימה ואחורה ולכל הצדדים והכל נוטף ריחות וטעמים וצבעים והרבה אהבה.

 

אהבה לדמויות, לחסרונותיהם, למצוקותיהם ולקשי ליבם שעושה את כל הסיפור. ובתוך כל זה כמובן שיר הלל לאשה, לגופה,

לשגיונותיה ובעיקר לרוחה.

 

"אפילו אבא שלי, שאהב נשים וטוב ונוח היה לו במחיצתן, אמר לי שהן "דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים, אבל" – וכאן נאנח גם הוא – אבל הן לא כמונו מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה".

 

אז אני צחקתי ובכיתי וסימנתי משפטי מפתח ונזכרתי בסיפורים של אמא שלי על הסבא שלה שהיה ממקימי כפר תבור ומיקמתי חלק מהגיבורים בארסנל הדמויות המיתולוגיות האיומות והנפלאות ממשפחתי שלי והתענגתי על השפה ורבדיה וצבעוניותה ולאט לאט בתוך כל השפע הזה התחלתי להרגיש בחוסר.

 

בחוסר של הדבר הזה שאי אפשר לשים עליו אצבע אבל הוא מה שהופך ספר טוב ליצירה וזה חסר, כי בסופו של יום ובסופה של קריאה אתה שם את הספר הזה בצד בחיוך של עונג, אבל גם בעצב של אכזבה.

 

אכזבה על כך שהספר אינו מתרומם לאיזשהו שיא ואינו מביא את הערך המוסף הזה שכולנו מחפשים. ובכל זאת – אני ממליצה.