לא רק "להרוג את ביל"

שני סרטי נקמה קוריאנים, שתי קומדיות אמריקאיות ואחת בריטית. גולשי פורום קולנוע של ynet ממליצים על סרטים פחות מוכרים לכל מי שמעדיף לבלות את יום כיפור בביתו מול המסך. חתימה טובה

Sympathy for Mr. Vengeance

 

ריו, פועל פשוט, חירש אילם, מנסה לעשות ככל שביכולתו כדי להשיג לאחותו כליה להשתלה. אבל מה לעשות שאין התאמה בין שניהם? מתוך ייאוש הוא פונה לסוחרי איברים המציעים לו עסקה, לפיה הוא יתרום כליה וסכום כסף די גדול, תמורת כליה תואמת. ריו מסכים לעסקה ונותן את כל חסכונותיו, רק כדי לגלות כאשר הוא מתעורר מחוסר כליה, שסוחרי האיברים לא התכוונו לקיים את הצד שלהם בעסקה.

 

רוצה המזל ובדיוק נמצאת כליה מתאימה להשתלה, אך לשם כך על ריו לשלם סכום די גבוה, אותו סכום שהוא נתן לסוחרים. מחוסר ברירה הוא מחליט בעצת חברתו לחטוף את בתו של בעל המפעל ממנו פוטר ריו, תמורת כופר שיכסה את הוצאות ההשתלה. אבל מה, אחותו של ריו, שאינה מודעת לתוכנית, מחליטה בשלב מסוים להתאבד בגלל חוסר יכולת לעמוד עוד בסבל העובר עליה, ובהמשך בתו של מנהל המפעל מתה בטעות. משלב זה מתחיל מסע נקמה אכזרי הן של ריו והן של מנהל המפעל, כל אחד במטרה לנקום את מות יקיר לבו.

 

הסרט פותח את טרילוגיות הנקמה של צ'אן ווק פארק. הסרט השני בה הוא "אולד בוי" - להלן:(סנוטבול)

 

OLD BOY (יופץ לבתי הקולנוע ב-7 באוקטובר תחת השם "שבעה צעדים")

 

באחת הסצינות הראשונות בסרט הקוריאני "אולד בוי" יושב דה-סו-וו בחדר שאליו נחטף ובו נכלא לשנים ארוכות בלי לדעת מי כלא אותו ולמה. הוא רכון על שולחן, ממלא במהירות מחברת אחר מחברת בחטאים אותם חטא לאנשים אחרים. וזאת במטרה לנסות ולהבין מי האדם השונא אותו מספיק כדי להרוס כך את חייו. לאחר 15 שנים באותו חדר הוא משתחרר מכילאו במקום בו נחטף ויוצא למסע חיפושים אחר האדם שכלא אותו, כדי לנקום בו ואולי יותר מכל לענות על השאלה הגדולה שהטרידה את בני האדם מאז איוב: למה זה קורה דווקא לי. מצד שני, לאיוב, בניגוד לדה-סו-וו, לא היה ידע באמנויות לחימה, סף כאב גבוה במיוחד ופטיש.

 

מה שמתחיל כסרט נקמה הופך במהלך השעתיים הנפלאות, הכואבות והמדממות שלו, גם לבדיקה של הדרכים הקטנות, הבלתי-נראות, בהן אנו פוגעים באנשים אחרים והדברים שעלינו לעשות כדי לכפר על חטאינו. תוסיפו לזה דיון פילוסופי עמוק על טיבו של החטא וסצינת ארוחה שתעזור לכם לדבוק בהחלטתכם לצום ומה שתקבלו זה הדבר הכי קרוב ליום כיפור בקופסה שהוונים הקוריאנים שלכם יכולים לקנות. רק תהיו מוכנים להילחם בחצי תל-אביב כדי להוציא את הסרט מהאוזן השלישית. אולי כדאי שתיקחו פטיש. (אהוד)

 

Cowboy Bebop – Best Sessions – סדרת מנגה בכיף-כיפאק.

 

הביבופ היא ספינה רעועה שמשמשת חבורה של ציידי-ראשים, חבורת לוזרים שכמותה לא ברא השטן – ג'ק הסמי-ביוני שמשמש גם שף לעת מצוא, ספייק האנטי-גיבור השרמנטי, פיי שמבלה את זמנה בין הימורים לרדיפה אחרי העבר שלה ואד שהיא ההגדרה המופרעת ביותר לidiot-savant, ילדה גאונת מחשבים שמישהו שכח לשים על ריטלין. אה, ויש גם כלב. הם משייטים בעתיד שכמובן לא מחמיא עם כדור-הארץ (במיטב מסורת המנגה), רודפים אחרי פושעים ותוך כדי גם עוברים את הדרמות האישיות שלהם, שהן בדיוק מה שהופך את קאובוי ביבופ לאנימה מעניין מעבר לסתם אקשן אסתטי (ויש גם הומור, הרבה הומור).

 

הסדרה היפנית זכתה לאהדה בביתה וגם בארה"ב, והדי.וי.די הזה מורכב משישה פרקים (על שני דיסקים), כאשר שלושה הם בחירת הבמאי ושלושה בחירת הצופים. הפרקים שנבחרו על ידי הבמאי מרגשים דרמטית ונהדרים ויזואלית (וגם מבחינת הדקויות הסינמטיות שבהם). עם זאת, דווקא אלו שנבחרו על ידי הצופים מספקים בידור גדול יותר, כשהשיא הוא ללא ספק הפרק שבו החבורה נמחקת מפטריות הזיה מקולקלות והדמויות האורחות א-לה פוקסי בראון הן משהו שטרנטינו יזיל מולן דמעה.

 

התוספות כוללות קומץ טריילרים לסרטי מנגה ואפשרויות סאונד (הדיבוב האמריקאי מוצלח מאוד), ובסך-הכל מדובר בשעתיים ומשהו של פאן אמיתי, למי שאין כוח למנגה עם מסרים פילוסופיים אבל בכל זאת רוצה את מנת האנימציה היפנית המהוקצעת שלו. (Eple)

 

ג'וזי והפוסיקאטטס - MTV makes me wanna smoke Crack

 

ג'וזי, מלודי וואלרי חברות בשלישית פופ כושלת בעירה קטנה. השלישייה זוכה להצלחה מטאורית בעקבות פרישת חסות של מנהלת חברת תקליטים אסרטיבית בשם פיונה. אך אליה וקוץ בה. השלישייה למדה שמאחורי כל להקה מצליחה אך נטולת עניין מוזיקלי אמיתי, עומדת אג'נדה נסתרת שפרויקט קידום להקות צעירות לא בהכרח מנחה אותה.

 

ג'וזי והפוסיקאטס, מלבד הקריצה לסרטי האייטיז המתוקים ונטולי רגשות האשם, הוא אולי לא סרט מאוד מתוחכם, אבל הוא מספק בידור טהור עם קצת מודעות לאשפים האמיתיים מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה ובהתאמה האופנה, המזון והסלנג.

 

אל תצפו למסמך נוקב על תרבות הצריכה של ימינו, כי בכל זאת מדובר בקומדיית נעורים לא מזיקה שלא תמנע הצלחה של ה"היי פייב" הבאים או מכירות מואצות של שמפו "כיף" או מק רויאל על גחלים. משחקות בו גם שתי כוכבות סרטי נוער שמביאות עמן את המטען שלהן (רייצ'ל לי קוק וטארה רייד). כמה משעשע שדווקא פרקר פוסי - לנצח נערת אלטרנטיב מתבגרת- מופיעה כהתגלמות הכוח להשחית.

 

מומלץ בעיקר למי שמאמין שרוני סופרסטאר כל-כך מצליחה רק כי היא כל-כך מוכשרת או שעורג לקאמבק של שלישית סטוק אייטקן ווטרמן. (Cupic)

 

Still Crazy – קאמבק כמו שקאמבק צריך להיות

 

להקת רוק מתקדם בריטית מחליטה לחזור לסיבוב הופעות אחרי עשרים שנה. בשנות השבעים הם נחשבו לגדולים מכולם. עכשיו הם נוטשים את חייהם השלווים כדי לנסות ולהוכיח לעולם ולעצמם שעדיין יש להם את זה. הם חוזרים כל אחד ממקום אחר - מאחוזות המיליונים, מהעבודות המלוכלכות, מחיי המשפחה השלווים ואפילו מהקבר בשביל לנסות ולתקן את כל הטעויות שעשו לפני עשרים שנה. או לחזור עליהן.

 

הקומדיה הבריטית הנוסטלגית הזאת מושפעת ישירות מהסרט האמריקאי ספיינל טאפ אך מעבירה את הזירה מהמרחבים האמריקאים לסצינה הבריטית המורכבת. פסקול הסרט נשמע כאילו נלקח מתחילת שנות השבעים אבל למעשה נוצר עבור הסרט על-ידי כמה יוצרים אגדיים כמו ג'ף לין, קלייב לאנגר וראס באלארד ושרים אותו השחקנים עצמם שכוללים את סטיבן ריאה, בילי קונולי, הזמר ג'ימי נייל (בתפקיד הבסיסט שלא נותנים לו לשיר), הבמאי והתסריטאי ברוס רובינסון (וויתנייל ואני) וביל נייהי שכל-כך הרשים כסולן הלהקה (חובבי לד זפלין יהיו מאושרים במיוחד לראות אותו) עד שזכה לסדרת תפקידים דומים ככוכב רוק מזדקן ולאחרונה נראה בתפקיד כזה ב"אהבה זה כל הסיפור".

 

Still crazy (לפי שירו של בוב דילן) הוא סרט נוסטלגי ומקסים שישמח את ליבם של כל פליטי שנות השבעים, חובבי האיחודים, אלו שמתעניינים באחורי הקלעים של עולם הרוק, חובבי הגלאם-רוק ומעריצים של להקות הענק של פעם שהיו באמת גדולות מהחיים. הוא מסע נוסטלגי נהדר שיוצר מציאות שקרית לחלוטין ולהקה אחת אגדית, שהיא כל-כך אמיתית עד שאי אפשר להאמין שלא הייתה קיימת. (מקס)

 

מעודדות צמודות

 

תנו לי א'. תנו לי ס'. תנו לי ק'. בעצם אל תיתנו. ייקח לנו עד סוכות כדי לכתוב אסקפיזם. מעודדות צמודות. אם נתעלם לרגע מהתרגום גורם הצרבת לשם המקורי, bring it on, מדובר באחת האופציות היותר שפויות ליום כיפור שמייח.

 

בסרט יורשת קירסטן דאנסט את הנהגתה של קבוצת מעודדות עטורת פרסים ומגלה לתדהמתה שהקפטן הקודמת של הקבוצה גנבה את כל צעדי הריקוד מקבוצת מעודדות מהצד העני של העיר. דאנסט המזועזעת מחליטה לנסות ולעשות את הדבר הנכון ולהנהיג קבוצת מעודדות טובה ומוסרית יותר, אפילו כשצילו של הכישלון המתקרב מוטל עליה והקבוצה שאת צעדיה גנבו מאיימת לנצח את קבוצתה בתחרות המתקרבת. התתגבר דאנסט על משבר האמונה אותו היא חווה? התצליח לסחוף אחריה את חבריה לקבוצה? התמצא אהבת אמת? התזכה הקבוצה להגיע לבסוף לגמר העידוד הגדול בפלורידה ואל הפרס הנכסף?

 

הסרט משתמש במבנה ובפומפוזיות של סרטי ספורט רציניים כמו "רוקי" ו"קאראטה קיד" מול נושא שהוא, בואו נודה בעובדות, מופרך למדי. סוד הקסם שלו הוא ברצינות התהומית בהן הדמויות לוקחות את המצבים המגוחכים בהם הן ניצבות ופני הפוקר שהסרט מחזיק מולן. כמו רוב הקומדיות הטובות באמת הוא לא צוחק מהבדיחות של עצמו.

 

פייטון ריד, אסתטיקן, שטותניק וכנראה הבמאי הסטרייט הכי גיי-פרנדלי בעולם, עשה סרט שכולו שמחת חיים וחגיגת נעורים. כמו חולה קולנוע טוב הוא קורץ קריצות קטנות לסרטים ישנים. אהבתו לסרטי רוק האדסון ודוריס דיי שנחשפה במלוא הדרה בסרטו "לגמור עם האהבה" נותנת פה הצצה. את סצינות העידוד הוא מביים בתנופה של במאי מיוזיקלס הוליוודי ותיק. (אהוד)