פסטיבל חיפה: יש מה לראות

פליני, ליאונה, גרינאוויי, קים קי-דוק הקוריאני, אולמי האיטלקי וקיארוסטמי האיראני. כל אלה ועוד הופכים את פסטיבל הקולנוע בחיפה, שנפתח בסוף השבוע, לאחד המוצלחים בתולדותיו. שמוליק דובדבני ממליץ

סוחר סמים נע על אופניו בין הלקוחות שלו, בהם חבר קרוב במצב סופני הסובל מכוויות קשות, ואהובה לשעבר המבשרת לו בהשפעת הסם שהוא אבי בתה. כל זה קורה בזמן לא מוגדר ובמקום לא ברור, נמשך מעבר לשעתיים, מצולם בוידיאו כהה מאוד עד חשוך לגמרי, וברצפי צילום איטיים וארוכים שבהם המצלמה נעה ללא הרף במעגלים סביב לדמויות, ומלווה בפסקול טורדני המזכיר סאונד של רוח נושבת בצינורות כבירים. ברם, גם אם זה לא נשמע כך – והתיאור שלעיל בהחלט אינו מפתה – "דילר", סרטו השני בסך הכל של בנדק פליגהאוף ההונגרי, הוא, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הטוב שבסרטי פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שייפתח במוצאי החג (יום ה') וחוגג השנה את יום הולדתו ה-20.

 

בדרכו התובענית והמחמירה עוקב כאמור "דילר" אחר שגרת יומו של האיש בעל המקצוע המפוקפק שבשם הסרט. זוהי

אודיסיאה של נפש מעונה המשוטטת בתוך גיהינום אנושי, בין דמויות שנראות כמו רוחות רפאים. משל אקזיסטנציאליסטי שעניינו אשמה ואחריות. השפעתו של בלה טאר ("הרמוניות ורקמייסטר"), הונגרי גדול אחר, ניכרת מאוד על הסרט הזה, שימים יגידו אם מדובר בתרגיל הסגנוני הארוך בתולדות הקולנוע או ביצירת מופת.

 

חוץ מ"דילר" צפויה למבקרים בפסטיבל השנה תוכנית עמוסה ומרשימה. שתי מחוות פילמאיות, למשל. האחת, לבמאי מערבוני הספגטי הנערץ, סרג'ו לאונה, שתכלול עותקים משוחזרים של, בין היתר, "בעבור חופן דולרים" (1964) ו"הטוב, הרע והמכוער" (1966), כמו גם של אפוס הגנגסטרים "היו זמנים באמריקה" (1984), מגדולי הסרטים בכל הזמנים, והשנייה – לפדריקו פליני. במסגרת זו יוצגו עותקים חדשים של "הבטלנים" (1953), "לה דולצ'ה ויטה" (1960), "שמונה וחצי" (1963), רשימה חלקית בלבד, וכן שני סרטים תיעודיים. אחד מהם, "הסיום האבוד", חושף סצינת סיום אלטרנטיבית שהכין פליני ליצירת הענק שלו, "שמונה וחצי", המתרחשת בקרון מסעדה של רכבת רפאים, ותוהה איך זה העדיף המאסטרו סצינה אחרת על פניה. שחקנים (בהם קלאודיה קרדינלה ואנוק איימה) ואנשי צוות טכני שעבדו בסרט ההוא מקמטים את מצחם ומנסים להיזכר מה לעזאזל היה שם, למה ומדוע; ואילו במאי הסרט, מריו ססטי, מקפיד להתייחס אל הסוגיה הלא ממש מעניינת הזו כאילו היתה לפחות חידת רוזבאד מ"האזרח קיין". מיותר בהחלט.

 

אגב, את ההצדעה לפליני תלווה תערוכה של רישומים פרי עטו – קריקטורות, דמויות נשיות שופעות מיניות, אנשי כנסיה נפולי פנים, וסתם שרבוטים – שהונצחו על גבי מפות, מפיות ופיסות נייר מזדמנות.

 

גרינאוויי על מזוודות

 

במרכז הפסטיבל השנה יעמוד ביקורו של הבמאי הבריטי פיטר גרינאוויי ("הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"), שכבר נחת בעבר על הכרמל לרגל הקרנת הבכורה של סרטו "כתוב בעור". הפעם הוא מגיע לרגל קבלת פרס מיוחד למפעל חיים, וכן

כדי ללוות את ההקרנה החגיגית של צמד הפרקים הראשונים בטרילוגיה החדשה שלו, "המזוודות של טולס לופר", פרויקט מולטימדיה הכולל, נוסף לסרטים, גם סידרת טלוויזיה, DVD, אתרי אינטרנט וספרים. גיבור המיזם, מין דמות פיקטיבית ששימשה השראה לגרינאוויי וצצה-אוזכרה בכמה מסרטיו הקודמים, הוא הרפתקן צעיר ואספן כפייתי, שסיפורו נפרש על פני רוב המאה הקודמת – מילדותו במלחמת העולם הראשונה ועד נפילת חומת ברלין.

 

מה חבל על כן, שהפרק הראשון לפחות, על אף כמה סצינות מהנות וחוש אסתטי מפותח, מתגלה בעיקר כיצירה יומרנית, סתומה ומתנשאת – והדברים הללו נכתבים על ידי מעריץ נלהב בדרך כלל – שבאופן פרדוכסלי דווקא הקולנוע אינו המדיום האידיאלי לצפייה בה. מצד שני, הבמאי כאמור יהיה נוכח שם ויעביר סדנת אמן – שאותה, מן הסתם, אין להחמיץ – שבה ידון ויפענח את סרטו, אם זה אכן שם העצם ההולם, החדש בעבור מי שיישארו עד הסוף, כמובן.

 

קים קי-דוק: טירוף בקוריאה

 

אירוע קולנועי אחר שרק בגינו ראוי להעפיל אל הפסטיבל השנה הוא הקרנת שני סרטים מאת קים קי-דוק הקוריאני, מבכירי יוצרי הקולנוע בארץ זו. קים, שסרטו היפה "אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב" מוצג עתה בישראל, משגר הנה את "שומר החוף" מ-2002 ו"השומרונית", אחד משני סרטים שהשלים השנה (האחר, "בין ג'יפ", זיכה אותו לפני כשלושה שבועות בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה).

 

טרגדיות והתגובה הקיצונית להן הן המכנה המשותף לשתי יצירותיו המעולות שיוצגו בפסטיבל. הסרט האחד, "שומר החוף", מבטא, כמסתבר, כמיהה עזה לאיחוד שני חלקי קוריאה, והוא בוחר לעשות זאת באמצעות סיפור על חייל צעיר ההורג בשגגה כפרי תמים שחודר עם חברתו, בטעות, לתוך שטח צבאי סגור. הן החייל היורה והן חברתו של המת הולכים ויוצאים מדעתם בעקבות האירוע, והסרט רב העוצמה הזה – שמפגין, בדומה ל"אביב וגו'", חיבה משונה להתעללות בדגים – מלבד הביקורת האנטי-מיליטריסטית שבו, חושף את הדרום קוריאנים כאומה פסיכוטית, מוטרפת, פרנואידית ואלימה באופן קיצוני.

 

"השומרונית", שזיכה השנה את קים בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, אף הוא עוסק בסוגיות של אשמה וחיפוש אחר גאולה. סיפור על שתי תלמידות תיכון שאחת מהן עובדת כזונה, והאחרת משמשת בעבורה כסרסור. הכל כדי לחסוך כסף לצרכי נסיעה לאירופה. עד שיום אחד קורה אסון נורא, שבעקבותיו עוברת אחת משתי הנערות בין לקוחותיה של חברתה כדי להשיב להם את הכספים ששילמו. הסיפור הולך ונעשה נוצרי עוד יותר כאשר אביה השוטר האלמן עולה במקרה על העניין, ובתגובה עושה כמעשה צ'רלס ברונסון ב"משאלת מוות" בשעתו. קים, שגדל כקתולי ושאף בצעירותו להיות כומר, מיטיב לגולל פה מחזה מוסר שקט, מאיים וקורע לב הנוגע בדרכו הסמלית גם במוטיב הנוצרי של הזונה הקדושה.

 

אולמי, קיארוסטמי ושאריות מישראל

 

ויש עוד כמה סיבות שהופכות את השנה הזאת לאחת המוצלחות בתולדות הפסטיבל. "לשיר מאחורי הפרגוד", למשל, של ארמנו אולמי האיטלקי ("קבקבי העץ"). סרט נפלא ומרהיב הממשיך את עיסוקו הנוכחי של הבמאי בדינמיקה של המלחמה, והוא מתחיל בבית זונות סיני אליו נקלע בשוגג סטודנט צעיר, ועל במה בו מועלה סיפור מהמאה ה-18 על אלמנה המבקשת לנקום את מות בעלה והופכת לשודדת ים. באד ספנסר, הזכור כאחד מצמד כוכבי סרטי "טריניטי", הוא כאן בתפקיד המספר, קפיטן קשיש, והסרט הוא – טוב, שערו בנפשכם איך זה היה נראה, לו אחד מגדולי הקולנוע האירופי היה מביים את "שודדי הקריביים".

 

גם צמד סרטיו האחרונים לפי שעה של עבאס קיארוסטמי האיראני, בכיר יוצרי הסרטים בעולם כיום, הם נימוק מעולה להיגרר בחוה"מ סוכות לחיפה. "10 על עשר", שבו שוטח הבמאי את עיקרי תפיסותיו הקולנועיות, ו"חמש" המסקרן במיוחד, שקשה כמדווח להגדירו, והוא מורכב מחמישה שוטים ארוכים בלבד שהם גם חמישה פרקי התבוננות. על רקע זה, קשה למצוא טעם רב בצפייה ב"אמנות החיים" – סרט תיעודי שגרתי למדי על רב האמן הזה, המגדיר מחדש את גבולות ומהות הקולנוע תוך שימוש במצלמה דיגיטלית וסגנון מינימליסטי.

 

לעומת זאת, הסקציה הישראלית בפסטיבל השנה אינה מבטיחה במיוחד. ארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא, שיירי וולג'ין, מתמודדים כאן על "מענק עידוד לשיווק והפצה", בתוכם "הארץ המובטחת", סרטו החדש והנוקב של עמוס גיתאי, שחזר ארצה מוונציה עטור פרס מיוחד. נוכח הפריחה המדוברת שזוכה לה הקולנוע הישראלי, מן הראוי אולי שיוצרים המתעקשים לצופף את סרטיהם במאבק על פרס וולג'ין היוקרתי המוענק בפסטיבל הירושלמי, ימתינו קמעא עד ראשית הסתיו ויתחרו על הפרס בחיפה. זה רק יהפוך את התחרות בשנים הבאות למגוונת ובעיקר מאתגרת יותר.