דבר המבקר

יונתן ובר, סטודנט לתקשורת ולמדעי המדינה, בן 25 מתל אביב, גולש בפורום מוזיקה ישראלית ב ynet, מאמין כי המוזיקה הישראלית היא הימור שתמיד מוכיח את עצמו, בכל סיטואציה או מצב רוח

את הקטע שאתם עומדים לקרוא מיד ישבתי לכתוב היום בערב. ynet הודיעו לי כי הביקורת שלי עומדת לעלות בקרוב ומכיוון שלא כתבתי תיאור מפורט על עצמי ועל האופן בו אני רואה את המוזיקה הישראלית, יש לי צ'אנס אחרון לנסות ולהפיק משהו קוהרנטי יותר בדד ליין לחוץ ודחוס.

 

אז מה אני יכול לחדש לכם שעוד לא שמעתם על המוזיקה הישראלית? כנראה ששום דבר והאמת שזה יהיה די יומרני מצידי לדבר עליה בפרספקטיבה, כיוון שאני חווה אותה כשותף פעיל ובאוזניים בוגרות (פחות או יותר) ב- 12 השנים האחרונות בלבד.

 

אם אני יכול לחשוב על שליפה אחת שתתאר נאמנה מהי מוזיקה ישראלית בשבילי, אוכל רק לגלות לכם, שבטיול ארוך בו הייתי בדרום אמריקה, 80% בערך מהמוזיקה שהייתה לי בתיק, הכילה אלבומים או אוספים שערכתי לשירים ישראליים אהובים. לא זכור לי כי השקעתי מחשבה יתרה לפני שנסעתי לסוציאליזם בין ישראלי ללועזי, לקחתי את מה שנראה לי שאני הכי אוהב.

 

יכול להיות שזו תגובה טבעית לריחוק מהבית, פתאום רוצים להרגיש קרוב, להרגיש שוב את השפה או את הלחות שבאוויר. מה שבטוח הוא, שאת כל הרגעים הגדולים והמאושרים בטיול הזה, יחד עם כל האכזבות והרגעים הבודדים, אני זוכר דרך השירים שהתנגנו לי בראש באותו הזמן.

 

מוניקה לאוזניים בנסיעות הבלתי נגמרות, לייב אין בית שמש בערבי אלכוהול מעושנים, ההזדהות הבלתי נגמרת עם תכלית בתחתית בימים הבודדים ביותר שלי במלון סוג ד' באקוודור, ההתבגרות בכל פעם שנשמע המשפט "תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים".

 

ויהלי. אוי. כל כך הרבה מיהלי.

 

רם אוריון אמר פעם, לא זוכר איפה, שהוא מנסה להוציא דברים כמה שיותר קרוב לזמן בו נוצרו, כיוון שאלו הם הרגעים האותנטיים ביותר וש"אסור לשמור שירים יותר מדי זמן בפנים, אחרת הם מאבדים מערכם". נראה לי שזה בדיוק מה שעשיתי כרגע.