זו אותה מדינה?

במעט מאוד מאמץ מתברר שאנו מתגברים על הכאב והצלמוות ואיננו ריקים מחלום וחמלה. תגובה לחיים חפר

סמוך ליום הדין החליט חיים חפר לקטרג  על ישראל במילים אלה: "ארץ חמדה, זאת הנראית היום כמקרר ריק מכל חלום וחמלה, מכל תקווה, מכל הרצל והאגדה. ארץ צלמוות וכאב ובושה".

 

"אין חמלה"? ספר זאת, חיים חפר, למסתערב ממג"ב שאימץ 7 ילדים עולים מאתיופיה. ספר זאת לרב אלימלך פירר, שהאימפריה הרפואית שלו, "עזרה למרפא", מטפלת ב-10,000 פניות בחודש. ספר זאת לחנניה צ'וליק, אב ל-12 שאימץ עוד 4 יתומים, והקים את "עזר מציון" – רשת הסעות, מזון, ציוד לחולים ולקשישים. וזו רק דוגמית מתנועת התנדבות עממית ענקית, למען העני והחלש.

 

האזן, מר חפר, לפרופ' קלאוס שוואב, נשיא פורום דאבוס: "ישראל במקום השני אחר ארה"ב בזכות היכולת הטכנולוגית יוצאת הדופן שלה". אנחנו כלכלה של 100 מיליארד דולר, גדולה מכל שכנותיה הערביות. עולים אלינו לרגל ללמוד – מחקלאות ועד לשיטות לוחמה בשטח בנוי. אפילו ערביי ירושלים נדחקים לתוך חומותיה פן יושארו בחוץ: זו "ארץ בושה"?

 

ונראה אותך, חיים חפר, אומר "אין תקווה" לד"ר שמואל יורפסט, שהתעוור בפיגוע בעפולה, חזר לראות בעין אחת, שב למרפאה ואמר: "בשבילי אין אושר גדול יותר מלעזור למטופלים שלי". ולחנה ברט, אם לשבעה, משותקת מפיגוע ירי, שבנתה בית בכפר דרום, ילדה ילד שמיני ואמרה: "מעבר לאושר, זו תחושה של גאווה. האויבים לא ישברו אותנו". "אין חלום" – לוויקטור קומוזדרז'ניקוב? נער בודד מרוסיה, שנפצע בדולפינריום ואמר לצבא: "לא ייתכן שזה יהרוס לי את החלום להתגייס"?! חלום ההתיישבות והתקוות וקיבוץ הגלויות מתו?

 

מ"ארץ הצלמוות" התנדב אלי פולינסקי, בן 51, אביה של כוכבה שנרצחה בפיגוע באזור, לשרת בצבא את 150 הימים שנותרו לבתו עד לשחרורה, וקרובים של ניצולי שואה חלפו במטוסי F15 מעל לאושוויץ במטס של "בדמיך חיי"!

 ועל "הרצל והאגדה" תעיר רונית שוקר ממצפה אחיה ליד עלי בשומרון. תאונת עבודה שיתקה את בעלה בכל גופו, והיא – אם ל-5 ילדים – מנהלת 1,000 דונם זיתים ובית-בד גדול ומרכז מבקרים, ו"אנו ממשיכים להיות משפחה מאושרת ושמחה. יש להמשיך ולקוות. מוות ופציעה לא צריכים לעצור אידיאל".

 

לוחם מג"ב ממויה טהוי, מעולי אתיופיה, חצץ בגופו בין המוות לבין עשרות קורבנותיה המיועדים של רוצחת מתאבדת; חייל "גבעתי" ישראל לוטטי מנווה דקלים התקשר לקראת יום כיפור, יום לפני מותו, "לבקש סליחה" וביקש מאביו להיקבר בגוש קטיף; ניר סמי שנהרג ביחד עמו נהג לומר: "אהיה קרבי ואמות קרבי. צריך להילחם על הארץ שלנו"; ודן כהן שנהרג בחברון כתב להוריו: "אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם... אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון... אני רוצה להגיד תודה".

 

איזה מין ארץ היא זו, שגידלה יהלומים כאלה, כמו לקוחים מתוך אפוס אגדה עתיק, עד שלא יאמינו שהם היו באמת – "ארץ בושה"?

 

האויב הפלסטיני פתח במלחמת הטרור באמונה ש"הצלמוות והכאב" ירוקנו אותנו מ"הרצל והאגדה", מ"חלום וחמלה", ויכניעונו. והנה, למרות 1,500 נרצחי שלום-אוסלו, עם ישראל גבר על הכאב והצלמוות, ונלחם בו-זמנית במשבר כלכלי קשה. הודות לחריצות ולכישרון של 2.3 מיליון עובדים, ביחד עם החמלה של רבבות מתנדבים, הוא הולך ומתגבר על "המקרר הריק", וכשם שהאויב הפלסטיני הוכה צבאית, כך אנו נעים לקראת משק יצרני מודרני, הרחק מימי הסוציאליזם הטפילי, כאשר כספי שנור מילאו את מקררי "החברים" מכל טוב.