פלנטות בפלונטר

לכאורה הכול מדורג ומוגדר בשמיים: גלקסיות, כוכבי שבת, פלנטות, ירחים. והנה מתברר כי שוליו של המושג פלנטה (כוכב לכת) אינם תחומים באופן חד, לא כשמדובר באסטרואידים, לא כשמדובר בפלוטו ובחגורת קויפר, ולא כשמדובר במערכות שמש אחרות. כיצד נתייחס לדיווחים על גילוי פלנטות נוספות? חלק 1 מכתבה בשני חלקים

פעם, בימים הטובים ההם, היה הכול פשוט וברור יותר. קחו למשל את צבא השמיים. השמש היתה מושלמת – ברה כחמה ונקייה מכתמים, כוכבי השבת קבועים בכיפת השמיים וחמישה כוכבי לכת נאים נעים במסילותיהם. פלנטות כינו אותם – נודדים או נוודים ביוונית, מפני שהם "הולכים", נודדים: כוכב-חמה (מרקורי), נוגה (ונוס), מאדים (מארס), צדק (יופיטר) ושבתאי (סטורן). חמישה. חמש פלנטות אלו נזכרות כבר בכתבים שומריים עתיקים. והלבנה.

 

 

 

הלבנה לא לגמרי לבנה

 

טוב, לא הכול היה ממש מושלם. הלבנה, למשל, אינה מושלמת ואחידה בלובנה. ואכן היו שראו בירח דרגת מעבר בין החומר הארצי ה"נחות" ומלא הסיגים (והחטא) לחומר השמיימי הטהור והמזוכך של הכוכבים. לירח יש גם מחזור מופעים (פאזות), שינוי – שכמו כל שינוי – מעיד על "רמת שמימיות" נמוכה.

 

הירח, אף שהמופע שלו משתנה באורח מחזורי ופניו אינן מושלמות, מכל מקום חושף בפנינו תמיד אותו צד – "הצד הנגלה של הירח". אפשר לתהות ולנסות לשער כיצד היו משתנות פני האסטרונומיה אילולא היה הירח "לכוד", כלומר – שזמן ההקפה שלו סביב כדה"א שווה לזה של זמן הסיבוב שלו סביב צירו, כך שהוא מפנה כלפינו צד אחד בלבד. כיצד היתה נראית האסטרונומיה אם מקדמת דנא היו בני האדם נוכחים כי גרם שמימי זה סובב סביב צירו?

 

ערפיליות מעורפלות

 

מופעיו הקבועים של הירח הם שקבעו את המועד יֶרח (לאמור – חודש, שגם הוא קשור למולד הירח, ירח חדש; כך גם month מלשון moon. אמנם, היו גם כמה דברים "משונים", כמו פס האור שכינויו "שביל החלב", או גלקסיה,

ו"ערפיליות" שמהותן כשמן היתה מעורפלת.

 

בהן ערפיליות "פלנטריות" (מושג מטעה כשלעצמו, ומדובר במבנים שבגלקסיית שביל-החלב) וכן גלקסיות – הגלקסיה שבאנדרומדה, ושני "העננים המָגֶלָניים" (גלקסיות "לווין" של שביל-החלב). "ענני" מגלן נראים בעין בלתי מצוידת, אך רק בשמי הדרום, ולאירופים הם נודעו לראשונה ב- 1519, בזכות הספן-המגלה הנודע פרדיננד מגלן (פרננדו דה מגלנס).

 

ידע עתיק יומין

 

היו גם דברים מבהילים, כמו ליקויי חמה ולבנה. אבל כבר הכמרים הבבלים והכשדים למדו לצפות אותם מראש במידה מסוימת של דיוק. כמרים אלה שימשו גם כאסטרונומים, אסטרולוגים ויועצי הממלכה. ובסין – יש תיעוד סיני על ליקוי חמה כבר מהאלף השלישי לפנה"ס, וכבר במאה ה-8 לפנה"ס ידעו אסטרונומים סינים לחשב כמעט במדויק את מועדי הליקויים.

 

והיו תופעות עוד פחות צפויות: "זריחתם" הרגעית של מטאורים, הופעת שביטים וסופרנובות. תיעוד סופרנובה נעשה בידי אסטרונומים סינים בשנת 1054 לספירה, שכינו את הכוכב "החדש" (נובה – מלשון חדש) "כוכב אורח". התפוצצות הסופרנובה שתועדה על-ידי הסינים ב- 1054 היא המקור לערפילית הסרטן.

 

סופרנובה לאור יום

 

סופרנובה זו, שיצרה את ערפילית הסרטן, היתה כה בהירה עד שנראתה אף באור יום. גם תושביה של יבשת אמריקה, באזורי אריזונה וניו-מקסיקו, הותירו תיעוד פיקטוגרפי (כתב תמונות) לסופרנובה של שנת 1054. אסטרונומים סינים תיעדו סופרנובה נוספת ב-1181.

 

טיכו ברהה ערך תצפיות מדוקדקות בסופרנובה של 1572 ("הכוכב של טיכו"). באוקטובר של 1604 שוב נראה "כוכב אורח", סופרנובה, בעין בלתי מצוידת. סופרנובה זו תועדה על-ידי אסטרונומים סינים, קוריאנים ואירופים. יוהנס קפלר תעד אותה בדקדקנות והיא כונתה "הכוכב של קפלר".

 

צבא קבוע ונצחי

 

גלילאו השתמש בה כנימוק נגד ההשקפה האריסטוטלית, לפיה צבא השמים הוא קבוע ונצחי. והנה, עם המצאת הטלסקופ, העולם השמימי הטהור (כמעט) והקבוע (כמעט) הפך – כמעט בן לילה – את פניו. למען הדיוק, הטלסקופ סיבך כל ניסיון להגדיר באופן נחרץ מהו כוכב-לכת, אבל בכך הקדמתי את המאוחר.

 

בתחילת דצמבר 1609 כיוון גלילאו את הטלסקופ שלו אל הירח, וגילה עולם זרוע הרים ומכתשים. פתאום נעשה הירח "ארצי" כל כך. עובדה שאין מרבים לציינה היא שגאון אחר, נידח ונשכח, האנגלי תומס האריוט, הקדים בחודשים ספורים את גלילאו.

 

בדידי שביל החלב 

 

זמן קצר קודם לכן כיוון גלילאו את הטלסקופ שלו למבנה שעורר השתאות בקרב דורות רבים של בני אנוש – שביל-החלב, וגילה כי הוא בנוי מכוכבים בדידים. ביולי 1610 גילה גלילאו כעין "אוזניים" הצמודות לפלנטה שבתאי (אלו הן הטבעות המפורסמות ביותר במערכת השמש), ובדצמבר אותה שנה הבחין במופעים (פאזות) של הפלנטה נוגה.

 

במאי 1611 ראה כתמים על פניה של השמש (גם בכך הקדים אותו תומס האריוט), שכבר היתה לו סיבה טובה להסכים עם קופרניקוס שכוכבי-הלכת, וכדה"א בכללם, מקיפים אותה. הסיבה היתה: ארבעת הלווינים, ירחים ("ארבעת ירחי גלילאו": איו, אירופה, גנימד ו-קליסטו), המקיפים את צדק, שזיהה בתחילת ינואר 1610 – הדגמה מפורשת לכך שלא כל גרמי השמיים מקיפים את כדה"א.

 

עולמות סלעיים

 

לבד מכוכב-החמה ומנוגה, הפלנטות של מערכת השמש מלוות על-ידי ירח או ירחים. הירחים הם עולמות סלעיים, ומבחינה זו הם דומים לפלנטות ה"ארציות" (כוכב-החמה, נוגה, כדה"א ומאדים), מחד גיסא, ולאסטרואידים (שידובר בהם בהמשך), מאידך גיסא.

 

אכן, הגדולים שבירחים (גנימד ירחו של צדק, וטיטן ירחו של שבתאי) גדולים מהפלנטה כוכב-החמה (וכמובן מהספק-פלנטה, הקטנה יותר, פלוטו). יתר על כן, לשלושה מן הירחים יש אטמוספירה: טיטן ירחו של שבתאי, איו של צדק, וטריטון של נפטון. האטמוספרה של איו וזו של טריטון דלילה מאוד, ואולם לטיטן אטמוספירה דחוסה אף מזו של כדה"א והיא מכוסה בעננים (עננים פחמימניים, בעיקר מתאן).

 

שר הטבעות של שבתאי

 

ומנגד, הירחים הקטנים של מערכת השמש מתמזגים למעשה עם הגושים היותר-גדולים שכלולים בטבעות המקיפות את הפלנטות הגזיות-הענקיות, שהבולטות בהן הן טבעותיו הציוריות כל כך של שבתאי, שחתימתן – אף שלא צורתן המדויקת ומהותן – נתגלתה בידי גלילאו.

 

בסיכום, סמוך מאוד להמצאת הטלסקופ הפך הירח ל"ארצי" מאוד, השמש איבדה את טוהרה השמימי, פלנטה פנימית (נוגה) זכתה במופעים, ופלנטות חיצוניות זכו בירחים (צדק) או ב"תוספים" (טבעות; שבתאי). אך עדיין פלנטה נותרה פלנטה, כמששת ימי בראשית.

 

 

 

הפלנטה שמתחת לאף: אריסטרכוס, קופרניקוס, גלילאו

 

במאה השישית לפנה"ס טען פיתגורס וטען תלס (Thales) ממילתוס כי הארץ כדורית. בסביבות 200 לפנה"ס חישב המתמטיקאי, האסטרונום והגיאוגרף היווני איש אלכסנדריה ארטוסתנס (Eratosthenes) את קוטר כדה"א בדיוק מרשים. עוד קודם לכן, בסביבות 280 לפנה"ס, טען אריסטרכוס (Aristarchus) מסאמוס כי כדה"א מקיף את השמש.

 

טענה מוזרה זו נשכחה למשך מאות רבות של שנים, ופורסמה מחדש רק בשנת 1543, שנת מותו של ניקולאוס קופרניקוס (ניקולאי קופרניק), בספרו "על סיבובם של גרמי השמיים". בספר זה הציע קופרניקוס את התורה ההליוצנטרית, לפיה הפלנטות – וכדה"א בכללן – מקיפות את השמש.

 

מת עם העותק הראשון

 

הספר היה מוכן ומותקן לדפוס שנים קודם לכן, אך קופרניקוס חשש מזעם הכנסייה, ומסרו לדפוס רק בערוב ימיו. מסופר כי נפטר שעות אחדות לאחר שקיבל לידיו את העותק המודפס הראשון של ספרו, שהפך יסוד מוסד בתפישתנו את היקום.

 

ויליאם הרשל וכוכבו של ג'ורג': אורנוס

 

הפלנטה הראשונה שנתגלתה לאחר שהתברר כי כדה"א הוא כוכב לכת המקיף את השמש – כפי שטען עוד אריסטרכוס מסאמוס במאה השלישית לפנה"ס, היא הפלנטה השביעית במרחקה מן השמש, אורנוס. "כוכב נודד" (=פלנטה) זה נתגלה על ידי מי שבעצמו נדד בין מוזיקה לאסטרונומיה, בין גרמניה לאנגליה, ובאין-סוף דירות ובתים – סר ויליאם (פרידריך וילהלם) הרשל (Herschel). הרשל גילה את הפלנטה "שלו" ב-1781.

 

 

 

אורנוס הוא כוכב הלכת הראשון שנתגלה באמצעות טלסקופ, ושלא נראה לבני אנוש קודם לפיתוח הטלסקופ. מאחר שלא נודע לקדמונינו, אין לו שם עברי; כך גם נפטון, פלוטו, האסטרואידים וירחי הפלנטות מלבד הירח המלווה את כדה"א, הירח שלנו.

 

אסטרואידים – "פלנטות זעירות"

 

ג'וזפה פיאצי (Piazzi, 1746-1826) נולד בצפון איטליה. בצעירותו הצטרף למסדר קתולי ומאוחר יותר לימד מתמטיקה בערים שונות באיטליה. ב- 1780 הוזמן ללמד מתמטיקה באקדמיה של פלרמו.

 

אף שלא היה לו ניסיון באסטרונומיה, פעל להקמת מצפה כוכבים בפלרמו – מצפה כזה אמור היה להיות הדרומי ביותר באירופה, ולהינות מלילות בהירים רבים במשך השנה. עם הקמת המצפה הקדיש פיאצי את מיטב לילותיו לתצפיות אסטרונומיות לשם חיבור קטלוג כוכבים חדש. זאת עשה גם בלילה הראשון של המאה ה- 19, האחד בינואר 1801.

 

כוכב חמקמק

 

והנה, בלילה זה זיהה כוכב לא נודע. בליל המחרת הופתע לגלות שכוכב זה שינה את מיקומו, וחשש התגנב לליבו שמא טעה בתצפית. ואולם בלילה של ה- 3 בינואר נוכח שלא טעה, ושמדובר בגרם שמימי שאינו יושב במקומו. רבה היתה התרגשותו בלילה הבא כשנוכח שהגרם השמימי שגילה המשיך לנוע באותו כיוון ובאותו קצב.

 

בסופו של דבר, ב-24 לינואר 1801 שלח פיאצי מכתבים לאסטרונומים עמיתים והודיע על תגליתו. הוא תיאר גרם שמיים זה בתור "שביט חריג" – שביט נטול שובל, הנע באיטיות יחסית לשביטים, רמז לאפשרות שאולי מדובר במשהו "חשוב יותר משביט", לאמור – פלנטה שטרם נודעה.

 

 

 

כוכב קרס

 

מיקומו במרווח שבין מאדים לצדק חיזק מאוד את ההשערה שמדובר בכוכב-לכת. באפריל שלח דיווח מפורט למספר אסטרונומים ידועי שם, והציע להעניק לגרם השמימי שגילה את הכינוי קרס (Ceres), על שם האלה הפטרונית של סיציליה. במרס 1802 גילה האסטרונום (והרופא על-פי מקצועו) הגרמני היינריך וילהלם אולברס (Olbers) עוד "פלנטה זעירה", שזכתה בכינוי פאלאס (2 Pallas).

 

זמן קצר לאחר מכן הכריז ויליאם הרשל כי מדובר בגופים זעירים ביחס לפלנטות, והציע לכנותם "אסטרואידים" (asteroids), ולא פלנטות. אפשר להבין לליבו המאוכזב של פיאצי, ואילו הרשל הוסיף להחזיק בתואר "בן התמותה היחיד שגילה פלנטה" 44 שנים נוספות, עד שנתגלתה הפלנטה נפטון. מעניין כי אחד הפעילים בסיפור גילויו של נפטון היה בנו של סר ויליאם, ג'ון הרשל.

 

יונו 3

 

ב-1804 נתגלה אסטרואיד נוסף על ידי הארדינג (K. Harding), ונקרא יונו (3 Juno). ב-1807 גילה אולברס אסטרואיד נוסף, וסטה (4 Vesta). כיום ידועים אלפים רבים מאוד של אסטרואידים. קרס גדול בהרבה מן האחרים, השני בגודלו פאלאס והשלישי בגודלו – וסטה, שהיה כזכור האסטרואיד הרביעי שהתגלה.

 

האסטרואידים הם גופים סלעיים המקיפים את השמש; הם קטנים מן הפלנטות (המאסה של קרס, גדול האסטרואידים,היא כ- 1% מזו של הירח) וגדולים מן המטאורואידים – גושים קטנים וקטנים מאוד, שכניסתם לאטמוספירה יוצרת את שובלי האור המוכרים לכול – המטאורים, "כוכבים" נופלים. מיליוני מטאורואידים חודרים לאטמוספרה מידי יום, מוסיפים מידי יום כמאתיים טון של חומר לכדה"א שלנו. אותם מעטים ביניהם ששורדים את הנפילה הלוהטת מבעד לאטמוספירה ופוגעים בקרקע מכונים מטאוריטים.

 

מחר יפורסם החלק השני של הכתבה