אושפיזין מהסרטים

אשה שפולטת כדורי צמר; שכיר חרב שתופס קריזה; כריש צמחוני עם משבר זהות; נסיכה של מדינה דמיונית; בחור שלא יודע לסנן שיחות; מנהל מכון כושר שנוהג לפמפם אוויר לתחתוניו; וטייס אנלוגי בעולם דיגיטלי. אלה הגיבורים שמידפקים בימים אלו על פתח סוכתנו הקולנועית. אבל יש אורחים ויש אורחים. אהרון קשלס עושה סלקציה

 

איש הפח מחפש לב

 

"סקיי קפטן" הוא אחת היצירות המסקרנות ביותר שהגיעו בשנים האחרונות לבתי הקולנוע. להמולה הגדולה תרמו לא מעט הדיווחים על עשייתו הייחודית והביקורות הנלהבות בארה"ב, שאף מיהרו להשוות את הסרט ל"שודדי התיבה האבודה". אבל, אם להיות כנים, הבמאי, קארי קונרן רחוק מלהיות שפילברג הבא. הוא אמנם טכנאי נפלא בעל חזון ויזואלי מעורר קנאה, אך בכל הקשור לרגעים הדרמטיים, הרי שבדומה לאיש הפח גם לו יכול להועיל מסע למציאת לב חדש. ולראייה, שבע הדקות של הכתוביות בסיום הסרט. רובן מוקדשות למחלקות הטכניות השונות, שאמונות על האפקטים הדיגיטליים ביצירה.

 

אמנם ראינו לא מעט סרטים כאלה בשנים האחרונות, אך אין ספק כי עבודת הביכורים של קונרן, עושה צעד נוסף לעבר הכחדתו של המימד האנושי באמנות השביעית, בכך שהיא מנטרלת לחלוטין את הצורך בסביבה אמיתית ומשתמשת במקום זאת במחשב נישא ובמספר מועט של שחקנים שבילו את מרבית זמנם על רקע מסך כחול שעליו הודבקו מאוחר יותר התמונות הממוחשבות. התוצאה החזותית

 מהפנטת. אך כמו תמיד כשמביטים יותר מדי על האפקטים, שוכחים פרטים אחרים, כמו עלילה, דמויות ורגש.

 

ואכן, "סקיי קפטן" ניחן בעלילת קרטון (אמנם במודע, ובכל זאת אפשר היה להשקיע מעט יותר). ניו-יורק, שנות ה-30, מדענים נודעים ברחבי העולם נחטפים באופן מסתורי. העיתונאית, פולי פרקינס (גווינת' פאלטרו), מחליטה לצאת ולחקור את התעלומה כשהיא משתפת פעולה עם סקיי קפטן (ג'וד לאו), טייס עשוי ללא חת והרפתקן בנוסח אינדיאנה ג'ונס.

 

קונרן הגדיר את סרטו כ"ניסוי" וזו בעייתו המרכזית. הקולנוע איננו אמור להפוך לכלוב דיגיטלי טכני וקר שבו שחקנים כמו לאו, פלטרו ואנג'לינה ג'ולי מתרוצצים, כמו עכברים, אחר הגבינה המחוררת. אין ספק כי חובבי הקולנוע ייהנו מההישג החזותי המרשים ומן המחוות הפילמאיות האינסופיות (מ"קינג קונג" ועד "איש המרתון"), אך קיים סיכוי יותר מסביר שכל האחרים יאבדו עניין לאחר 30 דקות.

  

מחפשים את קהל היעד

 

"תפוס ת'כריש" הוא התשובה של אולפני דרימוורקס ללהיט של דיסני משנת 2003, "מחפשים את נמו". אולם, בניגוד למסורת המשפחתית של אולפני דיסני שמבקשת לטפח את הקשר שלה עם קהל היעד המרכזי - העוללים של חופשות הקיץ - "תפוס ת'כריש" מסתמך על עלילה, דמויות ומסרים, שמחד, מהווים בעיה עבור הצופים הרכים בגיל, ומאידך, אינם בוגרים ומהפכניים דיים כדי להבטיח את התעניינותם של המבוגרים. כך למשל, גיבורי הסרט הם אוסקר (בדיבובו של וויל סמית'), דג שרלטן וחלקלק, בעל חלומות גדולים וחובות עוד יותר גדולים למעסיקו, סייקס (מרטין סקורסזה); ולני (ג'ק בלאק), כריש עם בעיות זהות הקרוע בין השתייכותו למשפחת כרישים מאפיונרים שבראשה עומד האב, דון לינו (רוברט דה-נירו), שחולם על בן חזק ומצ'ואיסטי, ובין היותו, הס מלהזכיר, צמחוני.

 

מלבד המהמר הכרוני והדון הרצחני ניתן למצוא גם פאם פטאל אופורטוניסטית (אנג'לינה ג'ולי), שהכסף עומד בראש

מעייניה, ועוד שלל דמויות הרחוקות מלייצג את העקרונות והאידיאלים על-פיהם הייתם רוצים לחנך את ילדכם. הסרט אומנם מקדש ערכים שהקולנוע ההוליוודי מטפח מיומו הראשון, כגון "היה נכון לעצמך" ו"אל תשכח את המקום ממנו באת", אך יש בו כל-כך הרבה מחזות בעייתיים (ייצוג נוראי וציני של מוות כבר בפתיחת הסרט) והתרחשויות בוגרות, שאולי עדיף היה להגביל את הצפייה בו. האם היוצרים באמת מצפים שהילדים יבינו מסרים ליברליים וראויים בדבר הכריש הגברי שלומד להעריך ולאהוב את בנו על-אף העובדה שהוא אוהב "להתחפש" לדולפין, ככל הנראה המקבילה הימית לדראג קווין?

 

שתי בעיות נוספות שהסרט מעלה, שהפכו כבר לתופעה שגורה בסרטי האנימציה, הן השימוש בציטוטים ובמחוות אינסופיות כתחליף לעלילה, מה שהופך את חווית הצפייה בסרט לחידון טריוויה קולנועי הכולל יצירות כגון "הסנדק", "מלתעות" ו"ג'רי מגוויר", שגם בו הילדים אינם יכולים להשתתף באופן מלא. ולבסוף יש את סוגיית הדיבוב. זה דבר אחד לשמוע את קולותיהם של ג'ק בלאק וויל סמית' על המסך המאוייר, אך זה עניין אחר לחלוטין לחזות בסצינה שבה דג אבו נפחא הנושא את קולו של הבמאי הדגול, מרטין סקורסזה, ננזף בידי כריש, שמדובב בידי השחקן המיתולוגי, רוברט דה-נירו. ללא ספק מסוג האירועים שהיו מובילים את נהג המונית, טרוויס ביקל, למרחץ דמים נוסף.

 

געגועים לגארפילד

 

2004 היא שנה רעה לחתולים (מלבד החתול של בנדרס ב"שרק 2"). לאחר "חתול תעלול" ו"גארפילד" יצא לאחרונה לאקרנים גם הסרט "אשה חתול", המותיר את החתול הקולנועי עם שש נשמות. ל"אשה חתול" היו את כל הנתונים להפוך

ליצירה קאמפית מוצלחת (בייחוד בשל ליהוקה של שרון סטון לתפקיד הנבל), מהסוג שאומרים עליו "זה כל-כך רע שזה כבר טוב", אך בשלב מסוים בסרט מתחוור לצופה שהבמאי הצרפתי, פיטוף, והשחקנית, האלי בארי, לוקחים את עבודתם ברצינות רבה מדי.

 

פיישנס פיליפס (בארי) היא גרפיקאית כנועה וצייתנית. חייה פשוטים ואפורים, לפחות עד ללילה שבו היא מצותתת לשיחה שבה מתגלה כי באחד מתכשירי הקוסמטיקה של החברה, המבטיחים נעורי נצח, יש רכיבים שגורמים לתופעות לוואי ולנזקים בסדר גודל של אסון צ'רנוביל. שני שומרים מגלים את נוכחותה של פיישנס ומבקשים להיפטר ממנה. אלא שגיבורתנו ממאנת למות. ליתר דיוק, זן נדיר של חתולים מצריים (איך תמיד הכל חוזר לפרעה?) רואה בה מועמדת מצויינת לתואר "אשת החתול" הבאה, ומעניק לה את נשיקת החיים. ואכן, פיישנס מתעוררת לחיים חדשים כשהיא הופכת לאשת חתול שתרה אחר נקמה במעסיקיה המושחתים.

 

בעייתו המרכזית של הסרט היא האלי בארי. בעוד שמישל פייפר עשתה מטעמים מאשת החתול ב"באטמן חוזר", כשהיא מסגלת לעצמה את הממזריות המתבקשת, הרי שבארי מתקשה ליהנות מתפקידה (אולי זה קשור לחליפה המין הלא כל-כך נוחה שהיא נאלצת להלך בה), ולכן כל יללת "מיאו" שלה מרגישה כעול כבד ממנו היא רוצה להיפטר כדי שתוכל לשוב במהרה לקרונה, לחבק את פסלון האוסקר שקיבלה על "מונסטר בול" ולחלום על ימים טובים יותר.

 

אהה, טעות במספר!

 

"סלולר" הוא הגרסה הניידת למותחן "תא טלפון". שעת צהריים. ראיין (כריס אוונס), בחור צעיר, שטחי, אגוצנטרי עם דאגות קטנות, מקבל שיחת טלפון מאשה זרה (קים בייסינגר בתצוגת משחק אסמטית ומתנשפת משהו), הטוענת כי היא נחטפה וכי חייה של משפחתה נמצאים אף הם בסכנה. מה יעשה ריאן? האם הוא יחשוב שמדובר במתיחה זולה ויתור אחר העקבות שהותירו הסיגרים של יגאל שילון, או שמא בפעם הראשונה בחייו יעשה משהו בשביל מישהו וייצא למסע חילוץ הירואי ורב מעללים?

 

התסריטאי שעומד מאחורי "סלולר" ו"תא טלפון" הוא במאי סרטי הבי הותיק והאגדי, לארי כוהן ("Black Caesar", "התינוק"), שמבקש להחיות מורשת קולנועית עתיקת יומין - מותחני B חלקלקים וחסרי יומרה לשעות הקטנות של הלילה. "סלולר" משכיל להגשים את השאיפות הצנועות הללו, בעיקר משום שהוא מכיל הרבה מאוד מילים עם הסיומת "פים": מרדפים, נופים, חופים ואנשים יפים.

 

מלכה לב אדום

 

בפינת ההמשכון הבלתי נמנע ניצב "יומני הנסיכה 2", שמפגיש אותנו מחדש עם דמותה של נסיכת ג'נוביה, מיה ת'רמופוליס (אן הת'ווי), כשהיא מקבלת אולטימטום: עליה להתחתן תוך חודש ימים או לוותר על כתר המלוכה העתידי לטובת מספר שניים ברשימה, ניקולס (כריס פיין). האם מיה תוותר על נשמתה ותינשא לבחור שהיא אינה חושקת בו רק כדי לבטא את נאמנותה לדגל, או שמא היא תלך אחר צו ליבה ובכל זאת תזכה בכתר?

 

למי שראה בחייו סרט או שניים של אולפני דיסני התשובה ידועה מראש, ובכל זאת, אם להקה של בנות 14 מוצאת את עצמה מוחה דמעות, מתחבקת ומוחאת כפיים בסוף, כנראה שהבמאי, גרי מרשל ("אשה יפה") קלע היטב לתחושותיו של קהל היעד שלו כשהגיש לו סופלה שוקולד עתיר קלוריות ושומנים. ולפיכך יש לצרף גם את האזהרה הבאה: הסרט אינו מומלץ לציניקנים ולסובלים מכולסטרול גבוה.

 

משאלת מוות: האפוס

 

יש סרטים שדי לשמוע בהם משפט אחד כדי להחליט האם הם נכונים עבורכם או לא. ב"נקמה בוערת" מופיע המשפט הבא - "האמנות של קריסי היא מוות וכעת הוא הולך לצייר את יצירת המופת שלו" - שלמעשה מסכם את מהלכו העלילתי של הסרט ששב לעסוק בנושא האהוד על הוליווד בשנים האחרונות - נקמה (ע'ע "להרוג את ביל" ו"המעניש").

 

ג'ון קריסי (דנזל וושינגטון) בילה את מירב שנותיו כשכיר חרב. החיים הללו הותירו בו צלקות רבות וחלומות מסוייטים שגורמים לו לזחול כל ערב לבקבוק הוויסקי כדי למצוא מזור לפצעיו. בוקר בהיר אחד, קריסי מקבל הצעה - לשמור על בתו (דאקוטה פנינג) של תעשיין אמיד, אי שם במכסיקו סיטי מרובת החטיפות. קריסי מסכים. בהתחלה הוא מתקשה מעט להסתדר עם הילדה שרואה בו דובי חמדמד שניתן להוסיף לארון הבובות, אך עד מהרה הוא נקשר אליה, והיא אפילו מצליחה להעלות חיוך על פניו ולהחזיר את ניצוץ החיים לעיניו. אלא שבסרטי הנקמה כמו בסרטי הנקמה, אין מקום לאידיליה ממושכת, הילדה נחטפת וקריסי נשבע לנקום. והוא נוקם. ונוקם. ונוקם.

 

אצבעות נכרתות, כדורים מפלחים לבבות וחומרי נפץ מוצאים את דרכם לישבניהם של הנבלים בסרט שמתנהל בדיוק כמו גיבורו - ברוטאלי, בוטה, לא מתנצל וודאי לא לוקח שבויים. בעלי נפש עדינה - לפסוח, חובבי "משאלת מוות" - לפרוח.

 

הספורט הלאומי החדש

 

לא הספקתם לומר "דופלקס", "ואז הגיעה פולי" או לחלופין "סטרסקי והאץ'", והרי לפניכם קומדיה נוספת בכיכובו של בן סטילר, "דודג'בול". החדשות הטובות: הפעם היא באמת מצחיקה. לא חיוכים מנומסים, כי אם צחוק מעוות ומשוחרר שנמשך כ-90 דקות (לא לעזוב עד לסיום הכתוביות).

 

כיאה לקומדיה הסטילרית (וזה כבר טעם נרכש), גם הפעם מדובר ביצירה גרוטסקית, לא תקינה פוליטית בעלת הומור גס ובוטה, אך לזכותה ייאמר שהיא בוחרת ללכת עם ההומור הזה עד הסוף, ללא כל שימוש במנגנונים האפולוגטיים שהוליווד אוהבת להחדיר בסיום כדי לגונן על הצופה.

 

"דודג'בול" היא קומדיה שדנה במאבק בין שני מנהלים של מכוני כושר, האחד בעל אופי חם, נאמן ושכונתי (וינס ווהן), והאחר קר ומכאני (סטילר), והיא מתנהלת בדיוק כמו חוקיו הסאדיסטיים של המשחק המתועד בסרט - אפשר לפגוע בכל אזור בגוף, אך תמיד רצוי לכוון לאיזורים הנמוכים.  

 

על מנת להבין את סוג ההומור שמאפיין את הסרט, להלן ציטוט של שיחה אחת, בין הנבל וויט גודמן (סטילר) ובין מושא תשוקתו, קייט (כריסטין טיילור):

 

קייט (מצביעה על ציור קיר): יש לך ציור מעניין שם.

 

ווייט: תודה. זו מטאפורה. זה אני אוחז בשור בקרניו.

 

קייט: כן, הבנתי את זה.

 

ווייט: אבל זה גם קרה באמת.

 

צפייה מהנה וחג שמח.