אני, רובוט?

סרטי מדע בדיוני תמיד מלהיבים אותנו עם גאדג'טים מתוחכמים. סגנון החיים של הדמויות בסרטים הללו מעורר בנו רגשות קנאה, ואנחנו מסתובבים ברחובות ומסננים בשיניים חשוקות: "גם אני רוצה כזה!"

הסרט "אני, רובוט" אולי לא יגרום לכם לרוץ לקנות כלב Aibo של סוני, אבל הוא בטוח יגרום לכם לרצות להיות בעליה של איזו מכונית חדשה, במיוחד כזו שאפשר להחנותה במאונך. לפי עלילת הסרט, בשנת 2035 רובוטים נמצאים בכל בית: הם עושים קניות, מורידים את הכלב ומבצעים את כל השליחויות. 

אולם, למרות שהרובוט הופך להיות ידידו הטוב ביותר של האדם, יש לרובוטים מספר חוקי ברזל, שאסור בשום אופן להפר: (1) רובוט חייב להגן על כל אדם, ואסור לו לתת לבני אנוש להיפגע; (2) על רובוט לציית לכל הפקודות הניתנות לו בידי בני אנוש, למעט במקרים שבהם פקודות אלו סותרות את החוק הראשון; (3) רובוט חייב להגן על עצמו, כל זמן שהגנה זו לא מתנגשת עם חוקים 1 ו-2.

 

כמובן שלא פחות מרבע שעה לתוך הסרט כל החוקים האלה נשברים, כשנמצאת גופתו של ד"ר מילס הוגנמילר, אבי הרובוטיקה והאיש שניסח את שלושת החוקים הללו (ותשכחו מאייזיק אסימוב, הוא סיפק רק את הכותרת). וויל סמית' (בלש דל ספונר בשבילכם), שכבר מזמן חשב שצריך להפוך את כל הרובוטים לפחיות קולה, מצביע על החשוד - רובוט העונה לשם סאני.

 

הרצח הזה מקפיץ את כל צמרת המשטרה, מכיוון שאם רובוט הצליח לרצוח בן אנוש, זה אומר שמעכשיו כל בני האדם נתונים בסכנה. מוזר שאחרי הטרילוגיות של שליחות קטלנית ושל המטריקס, הם עוד לא הבינו שבקולנוע הרובוטים תמיד רעים, וגם אם נוצרו כדי לעזור לנו, הם תמיד מחליטים שעדיף להשמיד אותנו.

 

הפרסומות לא סמויות

 

נקודה נוספת: ב"דו"ח מיוחד", סרטו של סטיבן שפילברג, השתמשו במוצרי טכנולוגיה עתידיים כפרסומת סמויה וטרחו לשלב אותן בסרט באופן מעניין, כמו טלפונים סלולריים עתידניים של נוקיה או פרסומות אישיות בחנויות של גאפ. במקרה הזה, לא רק שלא חשבו להצניע את הפרסומות, אלא פשוט דוחפים לנו אותן מול העיניים.

 

המכונית המד-הי-מה של Audi, נגן הדיסקים של JVC, ונעלי הקונברס השחורות

שנועל וויל סמית' בסרט, שקיבלו יותר זמן מסך מאמא שלו (ועד כמה זה אמין שמישהו בכלל ירצה ללבוש דווקא קונברס בשנת 2035, בעיקר אם מציינים שמדובר בפריט אספנים נדיר ויקר?)

 

U.S.Robotics הוא המותג השני שמצליח לגנוב הכי הרבה זמן מסך. חברת U.S.R, שבחיים האמיתיים מייצרת בעיקר מודמים, הוא גם שמה של החברה המייצרת את הרובוטים בסרט. אולי כדי להראות שקיים קשר כלשהו בין החברה שבסרט לחברה האמיתית (שבוודאי שילמה הון בעד הפרסום ודרשה אזכור גם למודמים שלה בעלילה), כאשר הרובוטים יוצרים קשר עם השרתים שלהם, נדלקת בבטנם נורה אדומה ענקית, כדי שכולם ידעו שכרגע המודם הפנימי שלהם עובד.

 

"אני, רובוט" אינו הסרט הראשון שדוחף פרסומות למוצרי אלקטרוניקה בכל סצנה, אבל לפחות הוא מצליח להושיב אותנו באולם הקולנוע הממוזג במשך שעתיים ולגרום לנו להתחיל להתנהג בנימוס לטוסטר הביתי שלנו, לפני שיחליט להתנקם בנו.