ביום שבת השתתפתי בקטע הראשון של "רוכב ישראל", מסע שהכנסותיו קודש לאגודה למלחמה בסרטן והבנתי מהי אמונה בכוחות שלך ועד כמה התקווה חשובה לאדם בחייו. במהלך הרכיבה שוחחתי עם אחת הרוכבות שהחלימה מסרטן והבנתי עד כמה חשוב עבורה המסע של "רוכב ישראל" ועד כמה התקווה להחלמה חיזקה אותה.
נזכרתי מיד בספרו של רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג "בחזרה לחיים". אותו ארמסטרונג שזכה שש פעמים בטור דה פראנס שבמהלך הקריירה חלה בסרטן, ניצח אותו וחזר להתחרות. בספרו כתב ארמסטרונג עד כמה האמונה, התקוה והמחשבות האופטימיות שפיעמו בו עשו את ההבדל ועזרו להחלמתו.
רופאיו נתנו לו ארבעה אחוז סיכוי לחיות, בעוד הוא חשב איך הוא מחלים וחוזר לטור דה פראנס. ארמסטרונג לימד אותנו כי גם אם הרופאים נותנים לך אחוז קטן לחיות, צריך להאמין באותו אחוז, להימנע מחשיבה שלילית שתחריף את המחלה ולהעביר את כל האנרגיות להחלמה. להבדיל אלפי הבדלות, גם בספורט צריך לפתח תקווה ולחשוב אופטימי. הדברים האלה עברו לי בראש באולימפיאדת אתונה. כל הזמן האמנתי וכל הזמן שידרתי שאנצח וכך באמת קרה ויצאתי עם הזהב.
חולי הסרטן נאבקים במטרה נעלה יותר – לזכות בחייהם. זו לא מדליית זהב, אלא מיליון מדליות מזהב. אנשים שמחלימים מסרטן מספרים כמה היו חזקים וכמה לא רצו להיכנע למחלה. הרפואה לא תמיד יודעת לספר למה חולה אחד החלים ושני לא, כששניהם היו באותו המצב. אלה שלא נכנעים, נלחמים ונשארים אופטימיים מצליחים לתת את האנרגיות לגוף כדי לחיות. הם בוחרים בחיים.
הרוכבת שדיברה איתי בשבת יכולה לשמש דוגמה לילדים ולמבוגרים חולי סרטן. היא יכלה למחלה והיא רוכבת ממטולה לאילת, אפילו ברגעים אלה (תחרות "רוכב ישראל" מתקיימת במשך שלושה ימים ומסתיימת היום). גם על ארמסטרונג דיברו בלשון עבר והוא נלחם בכל והיה למנצח הגדול בכל הזמנים של הטור דה פראנס. נשמע מדהים, אבל כך באמת קרה.
הכי חשוב שתהיה לך תקווה ואפילו אם רק אדם אחד ייצא מהמחלה בזכות התקווה, זה שווה הכל. החוויה שעברתי בשבת בה פגשתי רוכבים שהם עדיין חולים, אבל אופטימיים, חיזקה אפילו אותי. אני מאחל לכולם החלמה מהירה והלוואי שבשנה הבאה יצטרפו יותר ויותר אנשים למעגל המחלימים.