חטיפה מופלאה

"בל קנטו", זוכה פרס "פון-פוקנר", מגולל סיפור חטיפה, אי שם בדרום אמריקה. אריאנה מלמד מציעה שנשכח לרגע את החטיפות האמיתיות ונתמסר לאגדה מבריקה ומוזרה

גם למבוגרים שבינינו מגיע לפעמים לשקוע לכמה שעות בתוך סיפור מנחם, שנראה כאילו הוא יכולה להיות חלק מן המציאות שלנו, שנראה כתחליף אמין ויפה לסיוטים הכי גרועים. את הסיוטים אפשר לפגוש מדי ערב במהדורות החדשות, ונראה שכבר התרגלנו: מי יודע כמה חטופים מערביים יש עכשיו בעיראק? ומי חטף אותם? ומה יעלה בגורלם, האם יירצחו בחרב או שמישהו ישלם כופר ויכחיש מכל וכל ששילם, אבל לפחות החטופים ייצאו מן התופת חיים? או שאולי ברגע זה ממש כבר נרקמת תוכנית זדונית לחטוף עוד אנשים, לא חשוב היכן ולא ידוע מי, ועוד מעט תהייה לנו עוד דרמה משודרת שבה הסבלנות של השלטונות – אם יש בסביבה שלטונות – תתאדה לחלוטין, פלוגות סער ישתלטו על מעוז הטרור ויהיו יותר מדי קורבנות? תודו שיש לכל אחד מכם חלום בלהות שבו מתרחשת חטיפה, ותודו שאין לכם פתרונות טובים למצב כזה – ואז, בטיסה או בחופשה הבאה שלכם, קחו איתכם בתרמיל את "בל קנטו" של אן פאצ'ט.

 

מדובר בספר מבריק ומוזר. בארצות הברית אהבו והעריכו אותו עד כדי כך, שפרס "פן-פוקנר",. תג האיכות האולטימטיבי שם, הוענק לו. באנגליה זה היה פרס אורנג' – לא חשוב כמו הבוקר, אבל עדות מקובלת ליוקרה. גם אחרי שקוראים והופכים בו שוב, קצת קשה לתייג אותו ולתת בו סימנים מזהים סופיים. האם יש לנו כאן אלגוריה ליחסים בין חזקים וחלשים, עניים ועשירים, מערביים ויפנים – או שמדובר ברומן מתח עם סוף רומנטי מנחם? האם פאצ'ט התכוונה שנאמין ברצינות למהלכים העלילתיים שלה, או שניתן למוסיקה של הטקסט לערל אותנו וגם לסחוף אותנו בדיוק לאן שהיא רוצה? או שבכלל מדובר ביצירה ספרותית שהיא מעין ליברית של אופרה, והרי כולנו אמורים לדעת שאין מתייחסים לעלילה של אופרה כאל סיפור ריאליסטי ואין מחפשים בה דמיון של ממש למציאות חיינו? ואולי יש בספר הזה כל הדברים שנמנו לעיל, ועוד כמה, מצויינים בפני עצמם?

 

אין זו אגדה?

 

בארץ דרום אמריקנית ששמה לא יוזכר בספר, אבל נחשלותה ובערותה והשחיתות של שריה מרמזות על פרו, בארץ הזאת, בזמן מן הזמנים שקרוב מאוד להווה שלנו, מתרחשת מסיבת יום הולדת מאוד מושקעת לכבוד מר הוסוקאווה, מנהלו של תאגיד יפני ענק ועתיר משאבים שאולי עתיד להשקיע מעט בארץ ולהעיר אותה מתרדמת הנחשלות. שועים ורוזנים, שרים ודיפלומטים התקבצו לחלוק למר הוסוקאווה כבוד, וגולת הכותרת אמורה להיות רוקסאן, זמרת האופרה שהוא מעריץ מזה שנים ארוכות, שתשיר במיוחד בשבילו. ומי לא בא? נשיא המדינה, גם הוא ממוצא יפני (נו, טוב, בדיוק כמו פוג'ימורי בפרו). ולמה לא בא? כי הוא מכור לטלנובלה שמשודרת בדיוק בשעות של המסיבה, ואיש לא יזיז אותו מן המרקע, גם לא ההבטחה שיקליטו לו.

 

ובגלל זה העניינים עתידים להסתבך עד מאוד. כי כשחבורת חוטפים משתלטת על מעונו של סגן הנשיא המאחר את המסיבה ולמרות שחלקם בכלל ילדים מחוצ'קנים שיודעים לירות ברובה אבל טרם למדו קרוא וכתוב, כולם יודעים מה הם רוצים: את הנשיא בתור בן ערובה, והם דורשים היענות מיידית לשלל דרישות פוליטיות שכוללות שחרור אסירים, הקץ לדיכוי, קצת כסף מזומן ומטוס להימלטות.

 

אבל זה לא יקרה. כשהחוטפים מבינים שאיכשהו טעו בכתובת, ברור להם שדבר לא יסתיים במהירות הבזק. להיפך. כמו סרדינים בקופסה הם אנוסים להתקיים יחד עם חטופיהם במשך חודשים ארוכים וחסרי מעש. לעמן ההגינות, הם משחררים תחילה את הנשים – אבל משאירים את זמרת האופרה. הם אפילו מאפשרים אספקה סדירה של מזון אבל לא תרופות, ומתישהו נמאס להם לאיים.

 

ומה עושים כשהזמן עובר? מתוודעים זה לזה. אנחנו הקוראים מקבלים לאט לאט תמונה אינדיבידואלית של חטופים ושל חוטפים, מזהים דמויות ביניהם, מתאהבים ומתעבים ונצמדים לאחד או לאחת שמשעשעים אותנו במיוחד, וממשיכים לעקוב במידת עניין גדולה עד פליאה באגדה הנרקמת לעינינו – פשוט נסחפים אל לב הסיפור, אל התקווה והאופטימיות שהמחברת מצליחה לנטוע בנו, תוך כדי כך שאנחנו שוכחים לגמרי שלא מדובר בכלל בסיפור אמיתי – לא מציאות ולא חיקוי של מציאות. אופרה, זה מה שיש כאן. והיא ססגונית עד כדי קמפיות, סנטימנטלית במודע ובחיוך גדול, קורצת לילד שבתוכנו ומוציאה אותו ממחבואו, וגורמת למבוגר הרגשני המודחק בנו לפרוץ החוצה במלוא עוזו ופשוט להמשיך לקרוא.

 

אן פאצ'ט מפגינה שליטה טכנית מעוררת הערכה ביצירת תמונות קבוצתיות ואישיות כאחת, בסצינות הזויות ומצחיקות, וגם כאלה שהן עצובות במידה אבל אף פעם לא טרגיות ממש. היחס בין העולם האמיתי לבין הספר הוא כיחס בין אי בודד ומוכה יתושים לבין מראהו המבטיח כל כך בפנטזיה שלנו על אי בודד. הבה נשכח איפוא, לפחות לכמה שעות, את החטיפות האמיתיות – וניתן לאן פאצ'ט להרגיע את הגרועים שבסיוטים. כי בדיוק לשם כך נועדו אגדות, ו"בל קנטו" הוא אגדה מצויינת.