ב-92' היתה תעשיית המוזיקה הבריטית מיובשת וקהל הצרכנים הצעיר נראה היה רדום. בעוד שהמקצבים השבורים של הג'אנגל החלו לבקוע מתחנות הרדיו הפיראטיות שעל גגות לונדון, מגזיני המוזיקה נשאו עיניהם לאמריקה, לצליל הגראנג' הרענן, וזאת כי לא היתה ולו להקת גיטרות בריטית אחת שתהיה מסוגלת להוריד את העולם על ברכיו. "סוויד" ו"בלר" עמדו רגע לפני הפריצה הגדולה, והם אכן יהפכו ללהקות מצליחות. ועדיין, יהיה זה אלבום הבכורה של 'אואזיס', "Definitely Maybe", שיחולל את התפוצצות הרוק הבריטית הכי גדולה מאז הסקס פיסטולס (זה יגיע לשיאו עם "וואטס דה סטורי מורנינג גלורי" שבא אחריו).
אחרי עשור וחצי של שלטון השמרנים, הם יהפכו לפסקול שיבשר את העידן הכי אופטימי בבריטניה מאז שהביטלס, המיני של מארי קוואנט וטוויגי נפגשו באותו רחוב. הסרט, "There We were, Now Here We Are", שיוקרן הערב (שישי, 22:00) בערוץ 8, חוגג עשור לצאתו של האלבום ומספר את סיפורו של אלבום הבכורה. הוא בהחלט מומלץ לצפייה.
על עצמי אני יכול להעיד שהתאהבתי ב"סופרסוניק" של "אואזיס" בהאזנה ראשונה, ולכן הופתעתי בזמנו שבארץ נשארו, יחסית, אדישים אליהם. אם תחזרו אל הביקורות של אותם ימים, תמצאו שהן היו די מסויגות לגבי אלבום הבכורה. גם בגלל שחובבי רוק היו עסוקים בהתאבדותו של קורט קוביין, אבל גם בגלל ש"אואזיס" הציגו - לראשונה מזה שנים – זן חדש של מנייריזם, שהיה התשליל לכל מה שייצג קוביין, או כל להקת רוק חשובה בשלושים שנה האחרונות, בעיקר מאז הפאנק. הם הציגו תאווה מוחצנת לפרסום, כסף, נשים, וכל החיים הטובים שמוצעים לכוכב רוקנרול, שהיתה כמו מנוגדת לעיקרון האותנטיות הטהורה שנלוותה לרוק במשך שנים (רק לשם השוואה: תחשבו על בונו של שנות ה-80, או על הצעדים האנטי תאגידיים שנקטו נירוונה ופרל ג'אם ב- 93').
"אואזיס" הפריחו את הצדקנות דרך החלון כמו היתה אוויר קשה לנשימה, והציעו את חלום הרוקנרול בצורה הכי סטריאוטיפית- מיתוסית שלו. וולגריות היתה חלק בלתי נפרד ממנו. החיים הם מאבק הישרדות, הם האמינו, ורוקנרול הוא הדרך לנצח אותם.
בעוד קוביין התאבד בגלל שלא מצא סיבה להמשיך בחייו, "אואזיס" הסבירו לכולם שהם דווקא רוצים ל"חיות לנצח". "נוורמיינד" היה ונותר, בכל מובן, אלבום טוב יותר, אבל "דפנטלי מייבי" של "אואזיס" נותר בעל קסם מיוחד, שעיקר כוחו טמון בערסיות של האחים גאלגר. כמו כוכבי רוק בריטים רבים, נואל וליאם גאלגר היו בני מעמד פועלים ממנצ'סטר (קונטקסט שונה מזה האמריקני, שרובם באו מבתים בורגנים של בני מעמד בינוני).
ועדיין, היה הבדל, נאמר, בין ג'ון לנון, פיט טאונסנד, ריי דייויס, קית' ריצ'ארדס, בריאן פרי, לבין האחים גאלגר. הראשונים (למעט בואי, שעבד כגרפיקאי) התחנכו בבתי ספר לאמנות, שהתרבו בבריטניה לאחר מלחמת העולם. מה שאומר שלמרות הרקע המעמדי, נחשפו המוכשרים הצעירים לרקע תיאורטי אמנותי עשיר יותר. זו הסיבה שפיט טאונסד יכול היה לשבור גיטרות על הבמה ולהסביר לכולם שהוא עוסק ב"אמנות שטמונה באתיקה של הרס עצמי". המוכשרים הצעירים רצו להיות מיליונרים וחיברו את הרומנטיקה של הרחוב לתובנות של אמנות גבוהה אגב הפגנת סטייל הורס מפה ועד להודעה חדשה. מבט אחד על בריאן פרי אמר את הכל.
"'אואזיס", עם זאת, היו שונים. הם באמת באו מהביבים של מנצ'סטר. כמעט כולם היו מובטלים. רק נואל גאלגר, שבעבר היה עובד במה של "האינספיירל קארפטס", עבד כמחסנאי של חברת גז. במחסן, אגב, הוא כתב את רוב להיטי הלהקה.הם אימצו את השחצנות של ה"סטון רוזס" לצד הבוטות של ה"סקס פיסטולס,, אבל הם ייעדו את המנייריזם לקהל הרבה יותר גדול. ולראשונה מזה זמן רב, הם הוליכו את הרוק לרמה הכי עממית שלו, לעולמם של אוהדי כדורגל ולעולם של הצהובונים. הם הסבירו לכולם כמה רע להם, וכמה כיף יכול להיות להם, כאשר הם משתמשים במילה "פאקינג" ('"פוקינג" במנצ'סטרית) בכל משפט שני.
המוזיקה היתה אולי מזיגה של הביטלס, טי.רקס, המי, דייויד בואי (בתקופת הגלאם), הסמול פייסס, ואי אלו ריפים גנובים מפרסומות. ועם זאת, מה שנותר מוצק באלבום הבכורה של אואזיס היה התוכן: אלבום קונספט בלתי מודע לעצמו על בני מעמד פועלים שחולמים להיות כוכבי רוק.
הכוח הגדול של "אואזיס" טמון היה בשלושה אנשים: הראשון היה, כמובן, נואל גאלגר. למעט כישרונו המלודי, הוא ניחן בכריזמה לא מבוטלת; שנון למדי, מצחיק, ובטוח מאוד בעצמו. הוא גם ידע לנצל את התקשורת בקלות. אחיו, ליאם, היה הרבה יותר בעייתי. מני, הבסיסט של ה"סטון רוזס", אומנם מרעיף עליו סופרלטיבים למכביר ("הוא זמר גדול, אין משהו רע שאני יכול להגיד עליו, חוץ מקבוצת הכדורגל הוא אוהב, שהיא די מחורבנת"), אבל אפילו רוג'ר דאלטרי, הסולן של "המי", נראה לידו כמו אלברט איינשטיין.
השוואה בין ליאם לבין ג'ון לנון וג'וני ליידון נראית מגוחכת, אבל יש לו קול חזק והגוונים שלו די מזכירים שילוב של שניהם. כך או כך, את השירים הפגזיים של אחיו הוא שר באותו אופן בו הוא מאמין שמנצ'סטר סיטי היא הקבוצה הכי גדולה על כדור הארץ. הוא גם היווה את מוקד המשיכה של הצעירים ללהקה. אחריו, רבים החלו להאמין שכל מה שאתה צריך לעשות כדי להיות כוכב זה ביטחון עצמי. החוליה השלישית החשובה של אואזיס היא דווקא אלן מקגי, ראש חברת "קריאיישן", שהחתים אותם (לאחר שנמשך אל אימייג' המודס שסיגלו לעצמם בהופעות הראשונות עם דגל היוניון ג'ק על הבמה).
כמו אנתוני וילסון מ"פאקטורי", מקגי היה ונותר אחד ההרפתקנים היותר רומנטיים של תעשיית המוזיקה (הצינית להחריד באופן טבעי). הוא לא רק התעקש שהם יעבירו את צליל הבמה במלואו לאלבום (האלבום הוקלט פעמיים מאחר ש"קריאיישן" חשה כי המאסטר הראשון נשמע רך מדי ולא העביר את האנרגיה שהלהקה העבירה בהופעות), אלא מיקד את הלהקה כעדיפות השיווקית הראשונה של "קריאיישן", שמופצת על-ידי התאגיד סוני, שבכלל החזיקה ב"קריאיישן" רק בגלל "פריימל סקרים". ההצלחה של "אואזיס", כך יתברר, עתידיה להציל את "קריאיישן" מפשיטת רגל.
אלמנט נוסף שאפיין את "אואזיס" היה המתקפה נגד תרבות הדאנס. "בזמן שכולם לקחו כדורים ורקדו בהאסייאנדה, אנחנו עשינו חזרות שישה ימים בשבוע", אמר פעם ליאם בגאווה. "אואזיס" אולי הושפעו מ"הסטון רוזס", אבל לא הוקסמו מהקוסמיות חובקת העולם של האקסטזי. הם העדיפו את האגומאניה שנלוותה לקוקאין, כי האגומאניה וההצלחה היתה הסיבה לקיומם כלהקה. התמלילים שלהם היו לרוב נונסנס, אבל נשענו על משפטי מפתח שעסקו בעצמאות וכוח, והצורך לשחק אותה בעולם. רוק, מאז היוולדו, עסק בהדוניזם והצלחה (צ'ק ברי, למשל), אבל אצל "אואזיס" הוא הכתיר את העולם כולו. והשילוב של הדוניזם, כוח ושליטה לא יכול היה לנבוע, מבחינתם, מפצפוצים אלקטרוניים, אלא מגיטרות דחוסות (שיתוף הפעולה של נואל עם הכימיקל בראד'רס ב-96' עשה שימוש באמצעים שונים כדי להשיג את אותה מטרה).
הם לא היו הלהקה הכי מוזיקלית בעולם (למרות הכישרון של נואל ללחנים פגזיים), אבל על זה הם חיפו באמונה עצמית מוחלטת ובאפיל שנסמך על הישענותם על כל המורשת הבריטית לדורותיה. "ההייפ התקשורתי יעלם תוך שנה", אומרים האחים גאלגר בתחילת הסרט, "אבל האלבומים שלנו יישארו לנצח בחנויות התקליטים". חגיגות העשור לאלבום מוכיחות שיש סיכוי טוב לכך שהוא יישאר איתנו לפחות עוד כמה שנים טובות.