קשה מאוד, ביום שכזה, לומר: גם אנחנו חטאנו, גם אנחנו אחראים. ופעמיים חטאנו – בשאננות מרתיחה ובחוסר תכנון מרתיח עוד יותר, עד כדי רשלנות פושעת.
על חטא השאננות יקשה להכות, שכן גם מי שהוציאו את ההתרעות החוזרות ונשנות על אפשרות של פיגוע בסיני, ידעו שעשרות אלפי ישראלים יתעלמו מהן בגבהות לב מרגיזה אבל אופיינית. מנטליות של "לי זה לא יקרה" חוברת לרצון ולצורך בחופשה זולה במקום נעים מאוד, שאימת הפיגוע בו פשוט לא מתקבלת על הדעת. כך התמלאו בתי המלון והחושות, ומי שאחראי להתריע לא יכול היה לעשות יותר מאשר להתריע, שכן – כך אנחנו רוצים להאמין - אזרחיה הבוגרים של מדינה מתוקנת אמורים לשקול בעצמם את כובד ההתרעה.
גבולות לא נסגרים כך סתם לתנועה, רק בשל התרעה. גם באנגליה ובארצות-הברית, מדינות שמודיעות לאזרחיהן מדי פעם שמסוכן כאן ושיימנעו בבקשה מנסיעה, איש לא חלם לאסור עליהם את עצם המסע.
אבל עוד חטא מסתמן כאן, והוא גדול מהשאננות אבל ודאי נובע ממנה: בשעות שחלפו לאחר הפיגועים בסיני, התברר בכאב גדול כי לא קיים כל נוהל של תיאום בין ישראל לבין מצרים לגבי מקרים כאלה, וכך הכל התנהל באיטיות מסורבלת, בביורוקרטיה מכאיבה ובעצבים. ומי אשם? התשובה הקלה היא כמובן המצרים, מפני שהם אלה שלא אפשרו לכוחותינו להיכנס בהמוניהם, לתפוס פיקוד על השטח ולעשות את מה שלמרבה הצער הם כה מתורגלים בו.
מי שחושב כך, יתכבד ויעלה על דעתו תסריט אימים, שבו קבוצה של נופשים ממצרים נופלת קורבן להתקפת טרור באילת. נניח שההתקפה כוונה כולה נגד יהודים ואיתרע מזלם של מצרים להיות בין הנפגעים. האם הייתם רוצים לראות כוחות צבא מצריים מסתובבים באילת ולוקחים פיקוד? האם זה לא היה מאיים עליכם? לא פוגע לכם בתחושת הריבונות? האם לא הייתם מצפים לשיתוף ותיאום הדדיים ומסודרים, ולא להשתלטות של צבא זר על עירכם?
ומה עם מחברי ההתרעות? האם יעלה על הדעת שהם לא האמינו לתחזיות המודיעין שלהם-עצמם? ואם האמינו, איך יסבירו כעת את המחדל העצום ההולך ומתגלה, לפיו ישראל לא תרגלה כלל מצב שכזה עם המצרים, לא תרמה מניסיונה, וחמור מכל: לא הגיעה לכדי נוהל מתואם עם מצרים, שהיה מאפשר למזער את נזקיה של התקפת טרור, בהעדר אפשרות למנוע אותה. כזכור, גם בגבולותינו לא תמיד אנחנו מצליחים למנוע.
קשה מאוד, ביום שכזה, להיזכר באיוולת הקיבוצית שמתוכה מתנהלים חיינו בין אסון לבין נס, בין טרגדיה לבין הצלה. כשדווח ששר החוץ שלום מנסה להידבר עם עמיתו המצרי על אפשרות של משלוח אוטובוסים לראס א-שטן, הבנתי את גודלו ועומקו של מחדל המתריעים: הם לא האמינו לעצמם, הם לא האמינו שישמעו להם, והם לא טרחו לעשות דבר וחצי דבר כדי ליצור הגנה מינימלית לאזרחים שייפגעו בסיני. האם יעופו ראשים? מה פתאום. במדינת ה"לי זה לא יקרה" תמיד תונף אצבע מאשימה. אל הזולת.