לעוף לחלל עם רוגטקה

"זה היה באחד מלילות החורף הקרים על ספינת המשא עליה אני מפקד. הקור היה עז וקשה מנשוא, בכדי להתחמם אחד מנערי הסיפון הצית שיערות שפמו". חביב הגולשים, אימת המדוזות ויקיר הגלקסיה, קפטן ג'ייק, יפרסם בקרוב טור אישי קבוע. כמתאבן - הנה כמה מתגובותיו

בעקבות ספייסשיפ1

 

אני עברתי חוויה דומה - שמי קפטן ג'ייק ואני רב חובל באונייה. אנשים רבים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי את השאלה הבאה: "קפטן, איך יכול להיות שכל תגובה שלך מתחילה בכך שמישהו עוצר אותך ברחוב ושואל אותך דבר מה?" עניתי - "אההה! בעשותכם כך אתם מצטרפים לסטטיסטיקה ולכל האנשים שעוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי דבר מה!"

 

אבל זה בכלל לא קשור לנושא - מה שרציתי לספר הוא בדבר חוויה דומה לשיגור לחלל פעמיים בתוך חמישה ימים: בטרם אתחיל בסיפורי אבקש מכם, קוראים יקרים, לשאול את עצמכם שאלה או שתיים (או יותר): האם אי פעם ניסיתם לתחוב את אפכם לערמת גרביים משומשות בבית כלא טורקי? האם אי פעם ניסיתם לבדוק ערך הגבה של חומצה אצטית באמצעות לשונכם? האם אי פעם נמרחתם בממרח בשר ונכנסתם למלונה עם שני אמסטפים? מי מכם שעשה אחד או יותר מאלו יודע בדיוק איך זה לטוס לחלל.

 

 

 

נסיוני הצנוע בנושא , מאידך, נרכש לי בשנת 1923 במוסקבה. אז הייתי חחלונאוט (המונח קוסמונאוט עוד טרם הומצא). בא אלי יבגני מרחישיצ'וב, מנהל סוכנות החלל והנקניקים של רוסיה ואמר לי באלו המילים: "ג'ייק, אנחנו רוצים להפטר ממך, בנינו רוגטקה ענקית שתעיף אותך לקיבינימאט".

 

אמרתי: "בסדר". עליתי לרוגטקה. את הגומי משכו שני קוזאקים ענקיים, כיוונו הרוגטקה לעבר השמיים ושיחררו, שוגרתי אלפי קילומטרים מעלה. כעבור כמה דקות נפלתי בחזרה ארצה, שאלו הקוזאקים" למה חזרת?" אמרתי "שכחתי משהו." לקחתי את מברשת השיניים שלי ועליתי שוב על הרוגטקה ושוב העיפו אותי.

 

ואם קראתם את התגובה של קפטן ג'ייק עד כאן - אתם יותר דפוקים משניצל. להתראות באבארבנל! (לא הפאב)

שלכם, ג'ייק

 

2. בעקבות המצאת הוודקה של ממציא כלי הנשק המפורסם, הגנרל מיכאיל קלשניקוב.

 

כבר שתיתי את הוודקה הזו. זה היה באחד מלילות החורף הקרים על ספינת המשא עליה אני מפקד. הקור היה עז וקשה מנשוא, בכדי להתחמם אחד מנערי הסיפון הצית שיערות שפמו. קראתי לכל הצוות לחיבוק קבוצתי כדי לשמר את חום גופנו. החיבוק היה נעים במיוחד, לפתע הרגשתי לשון חלקלקה ורטובה באזני, הסתובבתי אחורנית וראיתי את אייזק - קצין הבאר הראשי החטוב והשחום - קורץ לי בשובבות.

 

אמרתי לו: "אייזיק - אתה יודע שאני לא כזה..." והוא אמר לי " אני לא קורץ, העפעף שלי קפא." אמרתי לו "ומה בדבר הלשון החלקלקה והרטובה אותה הרגשתי קודם?" אייזיק השיב : "זה לא אני", כשהסבתי בחזרה את מבטי, ראיתי את נער הסיפון ג'ו האילם מחייך. אמרתי לו:" ג'ו, אם אין לך לשון, אז עם מה ליטפת את אוזני?" ג'ו שתק והמשיך לחייך.

 

 

 

בקיצור - לעניין הוודקה, בסופו של דבר ירדתי לחדר המכונות והבאתי משם דלי מלא בדלק 95 אוקטן נטול עופרת, חילקנו אותו לכוסיות קטנות והרמנו לחיים. אחלה וודקה. תודה קלאצ'ניקוב, אני אשלח אליך את החשבון שהותיר לי השרברב שניסה לתקן את החור שנוצר באסלה. ואם המשכתם לקרוא את התגובה של קפטיין ג'ייק עד כאן - אתם יותר דפוקים משניצל.

להתראות באברבאנל (ולא הפאב...).

שלכם, קפטן ג'ייק

 

3. "דבק צפרדעים טוב לברכיים"

 

כבר בהיותי עולל רך בימים, סבתי ז"ל נהגה לרוץ אחרי ברחבי הבית עם כף גדושה מלאה בדבק צפרדעים טרי אותו סחטה במו ידיה ואמרה: "ג'ייקי" (עוד לא הייתי קפטן), דבק צפרדעים טוב לברכיים, עליך לאכול את כל המנה!"

 

כמו כל ילד שובב סירבתי לאכול את דבק הצפרדעים, היות וסבתא שלי (עליה השלום) הייתה פולניה, היא נקטה בטכניקות שכנוע מורכבות שהתבססו על לוחמה פסיכולוגית שעיקרה גרימת רגשות אשם, אני זוכר שהייתה אומרת: "אם לא תאכל – יבוא שוטר וייקח אותי!"

 

בחלוף השנים אכלתי עוד ועוד מדבק הצפרדעים עד שהיום, אני נאלץ להודות בפה מלא (מה גם שמעט דביק), אני מכור לטעם המרענן של הדבק. אני מחפש כבר שנים דוכן גלידה המוכר גלידה בטעם דבק צפרדעים. דבר נוסף שברצוני להודות עליו לסבתי עליה השלום - הברכיים שלי במצב מצוין.

 

בכל קיץ אני הולך על הסיפון לבוש במכנסי ברמודה ונהנה ממבטי הקנאה - ערגה ששוזפים את הברכיים שלי. מדי פעם בפעם אחד מחברי הצוות אף מפטיר לעברי שריקה ידידותית, לעיתים אני זוכה לליטוף ברכיים חפוז ולפעמים בקריצה מלווה בהערה בסגנון: "אילו ברכיים חסונות יש לך, קפטן, המפקד!"

אני מרשה להם, שיהנו קצת...

 

4. בעקבות הידיעה כי הרוסים כלאו שישה אנשים בתא למשך שנה, כדי לדמות תנאי חיים על המאדים 

 

נו, אז מה חדש בעולמנו? הרוסים כולאים גברים בתאי מתכת, הפעם זה לצורך "ניסויים מדעיים" (כהגדרתם). האם אני היחיד ששם לב שלאורך כל ההיסטוריה הפגינו הרוסים חיבה בלתי מוסברת לכליאת גברים במקומות קטנים ובתת תנאים? המילה "גולאג" מזכירה למישהו משהו?

 

לי היא מזכירה. היה זה בחורף שנת 1924. במסגרת שירותי כנער סיפון על הספינה "פולכריה איוואנובה" של חיל הים האוקראיני, התנדבתי להשתתף בניסוי שמטרתו הייתה לבדוק מה היה קורה לו היינו כולאים נער סיפון (עבדכם הנאמן) וחמש דוגמניות-על בתא מתכת קטן וצפוף למשך 12 שנים.

 

מה מרה הייתה אכזבתי לגלות עם נעילת הדלתות שבגין קיצוצי תקציב, חמשת דוגמניות העל הוחלפו בארבעה קוזאקים וארמאדיל. הקוזאקים מאידך חשו הקלה כי נאמר להם שהם עתידים להכלא בתא אחד עם שני אגוזי קוקוס (ואנחנו כבר יודעים מה מסוכנים הם אגוזי הקוקוס, הלא כן?)

 

כבר ביום הראשון ערכתי שיחת גיבוש ותאום ציפיות. הקוזאקים הבהירו לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם מצפים שלפחות שלוש פעמים בכל יום ארקוד בעבורם את מחול ה"מזורקה" המפורסם, בעוד הארמאדיל מלווה אותי בקלידים. לאחר שבוע של חזרות אינטנסיביות הצלחתי ללמד את הארמאדיל את האקורדים הבסיסיים של שירי העם המפורסמים המלווים את ה"מזורקה", והגענו לרמה מתקבלת על הדעת.

 

 

 

היות והניסוי הוגדר כ"סודי ביותר" לא אוכל לחשוף את תוצאותיו במלואן בפניכם, קוראים יקרים, רק אומר לכם את זאת:

כשיצאנו לאחר 12 שנים מתא המתכת, הארמאדיל הפך לקלידן/תמלילן/מעבד בעל שם בין-לאומי. הקוזאקים אף הם זכו לתהילה ברחבי כל הקולחוז, ואת ההסטוריה של קפטיין ג'ייק קשישא...נו...את זה אתם כבר יודעים.

 

ואם אתם כיליתם את זמנכם עד עתה בלקרוא את הטור הזה עד תומו - אתם יותר דפוקים משניצל.

להתראות בשלוותא! (ולא הפאב...)

שלכם, קפטן ג'ייק