יופי טופי
אחרי 20 שנה חזרו "דוראן דוראן" להרכב הקלאסי שלהם, ומצליחים לנפק את הסחורה המוכרת והחביבה שלהם
כשהם בעשור החמישי לחייהם, חמשת החברים המקורים של "דוראן דוראן" התאחדו לראשונה מאז 84' למסע הופעות ואלבום חדש "Astronaut". למעט הירידה באינטנסיביות העבודה, הגיל והשנים שניכרות על הפנים, לא הרבה השתנה: הם עדיין אותם חמישה גנדרנים, שעושים פופ קצבי לאנשים יפים. ומתברר ששוב יש דיבור סביבם: בבריטניה ההופעות נמכרו מראש, בדיוק כמו לפני 20 שנה.
"אני מאונן אל מול הקליפים של 'דוראן דוראן', אמר פעם אנדי וורהול על החתיכים הבריטים הצעירים, שהפוסטרים שלהם היו תלויים בכל חדר שני של נערה מתבגרת ברחבי העולם. אני לא יודע אם יש עוד מישהו בעולם שעדיין נהנה עד כדי כך מתמונתו של סיימון לה בון, אבל יכול להיות שחובבי נוסטלגיה ימצאו את ה"דוראן דוראן" שלהם באלבום החדש.
"ריו", "סייב א פרייר", "האנגרי לייק א וולף", ומאוחר יותר "אורדנרי וורלד" ו"Come Undone" - אין ספק, היו ל"דוראן דוראן" את הרגעים שלהם. הם באו לעולם ברגע הנכון (העליה בחשיבות הקליפים והשקת ה- MTV) ועם הצליל הנכון. הם נראו כמו היו ילדיו של דייויד בואי, והיו אפילו הלהקה הכי אהובה על הנסיכה דיאנה. כאשר צמח הגל החדש מן ההריסות שהותיר אחריו הפאנק, "דוראן דוראן" - לצד שפאנדאו בלט, ABC, ומבול של להקות חדשות – הוליכו את הצליל של הרומנטיקנים החדשים למצעדים.
חזותית, הם הציגו, למעשה, העתקה של כל הגרדרובה של בואי ו"רוקסי מיוזיק", עם שימוש זהה באיפור וסטייל. מוזיקלית "דוראן דוראן" היו מאוד ברורים: הם אהבו דיסקו. "מעליב אותנו שמשווים אותנו ל'דוראן דוראן', אמרו פעם החברה מ"טוק-טוק", "הסאונד שלהם הוא בסך-הכל בס-תופים". אבל לחברה הצעירים מברמינגהם לא היו רגשי נחיתות בעניין. הם היו חתיכים הורסים, גנדרנים, והם אהבו לצאת לדיסקוטקים: "אנחנו מאזינים לתקליטי ה-12 אינץ' שמגיעים מאמריקה והם נהדרים", אמר הבסיסט ג'ון טיילור באחד הראיונות הראשונים ל-NME, "אנחנו בעניין של דיסקו אירופאי לבן".
חוץ מדיסקו, הם אהבו מלודיות. "אני לא בעניין של "בוגי וונדלרנד" (של "אדמה רוח ואש"), אמר הקלידן ניק רוהדס, כשהוא מבטל את איכויות ההלחנה של רוב הלהקות השחורות באותן ימים; "אנחנו, לעומתם, מגובים בקווים מלודיים חזקים". עם זאת, האלוהים שלהם באותה תקופה היה דווקא שחור. הם סגדו ל-Chic, להקת הדיסקו הפנטסטית מכולן (הם עוד עתידים לעבוד עם נייל רודג'רס כמפיק, ואנדי וג'ון טיילור יחברו לחטיבת הקצב של Chic, ברנרד אדווארדס וטוני טומפסון, ב"פאואר סטיישן" עם רוברט פאלמר). מאפיין נוסף היה השימוש המעניין לפרקים של ניק רוהדס בסינטיסייזרים, שמשום מה מעולם לא זכה להתייחסות רצינית. כך או כך, הוא היה בין הראשונים שהשתמשו, ורבאלית לפחות, במושג טכנו.
גם נזק
"דוראן דוראן" היתה להקה שהמריאה בזכות המראה המצודד של חבריה, אך גם ניזוקה בגללו. הביטלס והסטונס היו סקסים, אבל אף אחד לא חשב שהם יפהפים. "הסטונס כל כך מכוערים עד שהם סקסים בטירוף", נאמר פעם. "דוראן דוראן" לעומתם נראו כמו דוגמנים. הבעיה שלהם, במובן מסוים, היתה שהם היו יפים מדי. חברת EMI שהחתימה אותם עם מקדמה ענקית, השכילה לעשות שימוש במראה שלהם עם קליפים מרהיבים שצולמו באיים אקזוטיים, והשפריצו סקסאפיל של גיל פרה-עשרה בטונות. הבנות (לפחות אלה בכיתה שלי) אהבו כל רגע. אבל למראה היה גם צד מכשיל, כיוון שהלהקה זכתה להתייחסות הדומה לזו הנהוגה כלפי להקת בנים, למרות שחבריה ידעו לנגן היטב.
הפופולריות של "הריפלקס", ששבר את הבנק ב-84' רק הזיקה ללהקה. הם התחילו לכתוב שירים מביכים, ובעיקר חשו חסרי ביטחון על כך שלא לוקחים אותם ברצינות. באופן בלתי נמנע, הם החלו להתפזר. הם החליטו שהגיע הזמן שייקחו אותם רצינות. הגיע הזמן, מבחינתם, להירשם כאמנים. אז הגיטריסט אנדי טיילור עזב כדי לעשות רוק גיטרות; רוהדס, המתופף רוג'ר טיילור וסיימון לה בון השיקו את "ארקדיה", ושני הטיילורים הנוספים, חברו כאמור ל"פאואר סטיישן". ההתפזרות גרמה נזק בלתי הפיך ללהקה, כי אחרי שחזרו לעצמם, הם כבר לא הצליחו לשחזר את הפופולריות של תחילת העשור.
בשלהי האייטיז הם נראו לכולם זקנים מדי, והם היו בסך הכל באמצע שנות העשרים לחייהם. כך יצא שהקריירה הפוסט ויו-טו-א-קיל של הלהקה, למרות קאמבק מפתיע עם "אלבום החתונה", היתה מלחמת הישרדות מתמשכת אודות הרלוונטיות שלהם.
האזנה לאלבום מחדש מגלה ש"דוראן דוראן" מנסים לשחזר את נעוריהם. יש בו את כל מה שאפיין אותם: מלודיות פופ, קצב ברור, גיטרות טובות (אם כי קרות-משהו), ונופים מוזיקליים אלקטרוניים. אני לא מתכוון להיכנס אל תוך השירים, אבל אציין כי אין ולו רצועה אחת ברמה של "סייב א פרייר" או "אורדנרי וורלד", וכל הסיפור מצופה בפלסטיות יתרה, שהיא, כנראה, חלק בלתי נפרד מהם. אף-על-פי-כן, נראה כי הם השקיעו מחשבה רבה בעיבודים ובהגשה, ויש כמה לחנים שכמעט עושים את העבודה. לפחות הם לא מנסים להיות משהו שהם לא, וזה, איך לא, הרבה.