כבר 20 שנה שאנו מחכים ל-Windows. לפחות כך אני מרגיש וכנראה רבים מכם, שזוכרים את המחצית השנייה של שנות ה-80' כהמתנה קצרת רוח למהדורה הראשונה של Windows.
לצעירים יותר אני יכול לספר על מערכת הפעלה בשם DOS, שהתייחסה למחשב האישי בתור קרוב המשפחה העני, והמפגר במקצת, של המיני-מחשב של שנות ה-70'. (שהוא עצמו קרוב משפחה עני, אבל לא מפגר, של ה-Mainframe משנות ה-60'). ואז, לפני קצת יותר מ-20 שנה, יצא המקינטוש והראה לעולם דרך אחרת למיחשוב אישי, בה כסות נאה של ממשק משתמש גרפי מכסה על המכניזם המסובך והמכוער של מערכת ההפעלה. כמו פחחות צבועה בתנור ומעוצבת לתפארת, המכסה את המנוע, תיבת ההילוכים ושאר חלקי המכניקה הפונקציונלית של מכונית נוסעים.
אהבנו את המק, נשארנו עם ה-PC
כולם אהבו את המק - אבל רצו לקבל את המעטה הגרפי הנוצץ על PC דווקא. בגלל שהם אהבו יותר את הלוגו של IBM, את המחירים של התואמים מטאיוון ואת המבחר הפנומנלי של מוצרים נלווים, חומרה ותוכנה, שצצו בסביבה "הפתוחה" של ה-PC. ביל גייטס, אז נער צנוע שעדיין לא הפך למושא קנאה-שנאה של מיליונים, הבטיח לספק את Windows ממש מהר.
מה זה בסך הכל? מעטה (Shell) גרפי, "סוכרייה לעיניים" (Eye Candy), על מה שבאמת חשוב - מערכת הקבצים, ממשק היישומים וממשק החומרה, שבעצם עושים את העבודה ומזיזים את ה-PC, לא? השתכנענו והתחלנו לחכות ל-Windows.
רק שביל גייטס לא היה אז באמת מפתח עצמאי. מי שמשך בחוטים הייתה IBM, שבלעדיה הוא היה יכול לחזור לכתיבה של קומפליירים ל-Basic. ויבמ הביאה איתה מסורת של "מיחשוב רציני", מומחים והשורה הראשונה למערכות הפעלה (הם המציאו את המושג!) ויחס מזלזל לידידותיות של ממשק המשתמש.
גייטס מקבל לידיו את OS/2
IBM רצתה מערכת הפעלה חדשה, שתחליף את DOS המקרטעת במשהו יציב יותר, לאו דווקא ידידותי יותר. OS/2 היא קראה לפרוייקט. מה שמוזר היה, שאת הפיתוח של OS/2 החברה הפקידה בידיים הלא אמונות של ביל גייטס - תוכניתן חובב ואיש עסקים שנון - ולא בידי המומחים שלה. זו הייתה החלטה פוליטית נמהרת, שכדי להבין אותה צריך להתעמק בסוציולוגיה הארגונית של IBM בשנות ה-80' ולא זו מטרתי.
מה שאני רוצה להגיד הוא, שהודות לדרישות של IBM פרוייקט Windows הפשוט הפך למשימה כבדה, שמיקרוסופט הצעירה לא הייתה מסוגלת להתמודד איתה. אז המשכנו לחכות עוד 3 שנים, עד שחתול שחול עבר בין IBM למיקרוסופט ו-Windows הופרדה מ-OS/2 בניתוח מכאיב.
מסך המוות הכחול הילך אימים
כאשר Windows יצאה לשוק בגירסה הראשונה, ההמתנה הפכה לשריקות בוז. זה בהחלט לא היה שווה את ה-Hype, הסכימו כולם. נאמני המקינטוש לא היו יכולים לעצור את פרצי הלעג, מומחי IBM הניעו ראשם בידענות ולחשו "אמרנו לכם", וכל מי שחיפש פלטפורמה חדשה למחשוב הלך לחפש את מזלו בסביבת יוניקס.
משהו השתפר כאשר מיקרוסופט הוציאה לשוק את Windows 3, אבל גם אז קשה היה להגיד שהמעטה הגרפי מצליח להסתיר לכסות את ערוות DOS - ומסך המוות הכחול המשיך להלך אימים על משתמשי ה-PC. התחלנו לחכות ל-Windows האמיתית, זאת שהייתה צריכה להיות יעד הפיתוח מהרגע הראשון. עם מנוע, תיבת הילוכים ותמסורת סופית חדשים, לא רק מעטה גרפי שקוף למחצה ומתקלף בפינות.
בשלב הזה מיקרוסופט כבר הייתה עשירה מספיק כדי להרשות לעצמה את הטוב ביותר וביל גייטס גייס את מיטב מעצבי מערכות ההפעלה שכסף יכול לקנות. ואנו התחלנו לחכות לשני סוגים של Windows: למהדורה צרכנית, שזכתה לשם הקוד "שיקגו", ולמהדורה ארגונית, שקיבלה את השם "קהיר".
ממשיכים לחכות ל-Windows האמיתית
לאחר שלוש שנים של המתנה קיבלנו חלק קטן מההבטחות הצנועות של שיקגו בתור Windows 95 וכעבור עוד שנתיים מעט מהרעיונות המהפכניים של קהיר חילחלו למהדורה 4.0 של Windows NT. אלה היו שיפורים משמעותיים בסביבת מערכות ההפעלה, אבל היעד האמיתי, מיזוג הממשקים (ממשק המשתמש והממשק לאבזרים היקפיים) של Windows 95 עם מערכת הקבצים, ניהול היישומים בסביבה מוגנת והגלעין החסון של NT לא התממש.
חיכינו לשנת 2000 כדי לראות שזה לא קורה, לא ב-Windows ME ולא ב-Windows 2000. וחיכינו ל-Windows XP ול-Windows 2003 - ולמרות שהפער בין החזון לשברו הלך והצטמצם בהדרגה, המטרה המלאה לא הושגה עד היום.
עכשיו אנחנו מחכים ל-Longhorn, המהדורה הבאה של Windows, שיציאתה לשוק נדחתה לפחות עד ל-2006. הלשונות הרעות אומרות, שהיכולת לצאת ב-2006 מותנית בכך שחלקים מהותיים בעיצוב המקורי לא יצאו לפעול, אבל דוברי מיקרוסופט מכחישים את השמועות.
כנראה שנמשיך לחכות
Longhorn הייתה אמורה לבצע מהפך עמוק בתפיסה של מערכת הקבצים, שהיא הלב של כל מערכת הפעלה. ב-Windows, כמו בכל מערכת הפעלה קונבנציונלית, מערכת הקבצים נשלטת ישירות מקוד הליבה (ה-Kernel) ולכן יש לה מבנה נוקשה, מוכתב לחלוטין מראש ובלתי ניתן לשינוי ולהתאמה בהתאם לסוג המידע שנאגר בקבצים ולאופי היישומים שמשתמשים בהם.
מערכת הקבצים ב-Longhorn הייתה אמורה לקבל תכונות של מסד נתונים, רעיון שעלה לראשונה בחברת Oracle כבר בשנות ה-90' - אבל זו לא הצליחה לשכנע אף אחד שהיא מסוגלת לשחרר את ה-PC מהצורך במערכת הפעלה כתשתית למסד הנתונים. לפי מה שאני שומע, גם Longhorn לא מצליחה בשלב הזה לבצע את הלהטוט.
WinFS אכן תהייה מערכת קבצים גמישה וחזקה יותר ממה שהכרנו עד כה, אבל לא מה שהציגו לפנינו כיעד ל-Longhorn לפני שלוש שנים. אז אנחנו ממשיכים לחכות ל-Windows "האולטימטיבית", המתנה שלא תסתיים גם ב-2006 כאשר Longhorn תצא לשוק. כנראה שהמתנה היא חלק בלתי נפרד מחוויית המשתמש ב-PC.