בלי אמונה, אבל עם הרבה אופטימיות

אלבום הרמיקסים החדש של פיית'לס מצליח להשרות אווירה מרגיעה על המאזין

Everything Will Be Alright Tomorrow מבטיח הקול העמוק (המעוות במתכוון) בפתיחת אלבום הרמיקסים החדש של פיית'לס הנושא את אותו השם. הצהרה כזאת מחייבת בדיקה מעמיקה לאיתור מקור האופטימיות הלונדוני הלא מוסבר הזה. האזנה רציפה לאלבום מגלה שיש אמת בפרסום.

 

פיית'לס פרצו לעולם הדאנס בסערה בשנת 1995 עם אלבום בכורה אקלקטי וחדשני. בין הלהיטים שנכללו בו היו "Insomnia" ו-"Salva Mea" שהצליחו הן במועדונים והן במצעדים. מאוחר יותר הם ייכנסו לנצח עם הלהיט הנבואי God Is A D.J. מלבד הצליל העדכני, פיית'לס הביאו עימם גם מנהג מבורך לשחרר אלבום רמיקסים אחרי כל אלבום רגיל. ייתכן ששיקולים מסחריים גרידא עומדים מאחורי ההחלטה, אבל ניתן לומר שבמקרה של פיית'לס מדובר גם בהחלטה אמנותית שיש לה ערך מוסף, שכן ברוב המקרים אלבומי הרמיקסים שלהם מעניינים מאוד ועומדים בפני עצמם.

 

בניגוד לאלבומי הרמיקסים הקודמים, הפעם מדובר באלבום אינסטרומנטלי, שבדומה לאב-טיפוס שלו, "נו רוטס", בנוי כמיקס אחיד שזורם בקלילות בין שלל הסגנונות מהם פיית'לס רוקחים את המוזיקה שלהם, שנעה בין דאנס, גרוב, צ'יל אאוט וסול. הבחירה באלבום האינסטרומנטלי נותנת כבוד ופוקוס להפקה המוזיקלית, שבה מתמחים שניים מחברי פיית'לס, רולו וסיסטר בליס.

 

לאחר מספר האזנות מתברר שהאלבום בנוי כסדרת מאמצים בסדר עולה לשפר את מצב הרוח של המאזין (ואולי גם של הילדים המסכנים שעל העטיפה, שנראים כמו פליטים על משאית או אוטובוס בדרך ליעד בלתי ידוע, הרחק מאוד מהבית). האלבום מצליח למלא את הראש במחשבות אופטימיות במיוחד, כשהקצב והמנגינות פוצעות יחד מהרמקולים. זה לא אומר משהו שלילי על מקסי ג'ז הסולן, אבל איכשהו האלבום מסתדר יפה מאוד בלי התרומה המילולית שלו ושל חבריו.

 

אתם מכירים את התחושה כשאתם שומעים אלבום ולא חושבים בכלל על להעביר קדימה קטעים ופשוט מניחים לו לעשות בו כרצונכם? ככה בדיוק אפשר לתאר את הזרימה וההתקדמות המובנית של הקטעים פה, אחד על גבי השני, אחד תומך בשני, אחד מתפתח מהשני בטבעיות. קשה לציין קטע אחד שמתעלה מעל השאר, כשהסך הכולל טומן בחובו הנאה הרבה יותר גדולה מהסיפוק המיידי שבשמיעת קטע אחד.

 

ובכל זאת - השיא מגיע בקטע החמישי שבו מתנגן לכל האורך הברווז הבלתי נפסק שמזכיר לי את הסאונד של הטי.בי 303, אבל הרבה יותר עדין וקטיפתי. הגלישה לקטע השישי מגיעה בדמות צליל של בס או קונטרה בס (בכל מקרה זה סינתי, מה זה משנה) עמוק ומלא, כזה שנשמע לאחרונה ברמיקס המוצלח שעשו קרודר ודורפמייסטר למדונה (nothing really matters). לצד ומתחת לכל הדאנס האירופאי הזה ממשיך הפסנתר האוורירי ללוות בצניעות ולתרום לאווירה הקרירה של האלבום.

 

הקטע המסיים נקרא "blissy's groove" על שמה של סיסטר בליס. ואכן, אם היו מעירים אותי בלילה ומשמיעים לי את הקטע הזה בלי להגיד לי מי עומד מאחוריו, לא הייתי ממצמץ או מהסס לשניה. סיסטר בליס היא מסוג המפיקים שהצליחו ליצור לעצמם מוניטין וחותם אישי על הצליל שלהם כך שקשה לפספס אותם, כמו ויליאם אורביט לדוגמא.

 

ובשורה התחתונה: אם חפצה נפשכם בטיהור וניקוי ראש עם קצת גרוב על הבוקר, האלבום הזה בשבילכם.