חוקר פרטי

מארק קנופלר שומר על כוחו היצירתי ומגיש לנו עוד אלבום יפה וצנוע, שעומד מחוץ לזמן ומראה לכולם איך להתבגר כמו שצריך

רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, מארק קנופלר הוא אחד מעשרת המוזיקאים הבריטים המצליחים בכל הזמנים. לצד סטינג, הוא היה בשנות ה-80 לרוקר הבריטי הכי מפורסם ונערץ בעולם. וזה לא משהו מובן מאליו, מכיוון ש"דייר סטרייטס" היתה להקה שהופיעה ברגע הלא נכון והצליחה בניגוד לכל התחזיות.

 

הקריירה שלו היא סיפור של כשרון, מזל וקסם. למרות שהוא חף מכל דימוי נפוץ של כוכב, קנופלר תמיד היה חכם מספיק כדי להצליח בעזרת כשרונו בלבד. וזה לא היה קל. ב-77' בריטניה ערגה ללהקות הפאנק שיעירו את תעשיית המוזיקה השבעה והרדומה. זעם, מרד וסטייל הציתו את הדמיון של העיתונות ושל קהילת המוזיקה. "דייר סטרייטס" הוחתמה בקושי ל"פונוגראם", ולמעט איש הרפרטואר שלה, ג'וני סטיינז, אף אחד לא ממש האמין בה. הסניפים ברחבי העולם לא ידעו כיצד לשווק אותה, ו"רדיו 1" הבריטי התעלם מ"סולטנ'ס אוף סווינג", שנשמע כמו צ'ק ברי פוגש את ג'יי.ג'יי.קייל.

 

למזלם של קנופלר וחבריו, הרדיו ההולנדי התלהב מהם ובעיקר מהיכולות של קנופלר כגיטריסט. אלפי עותקים הוזמנו ממרכז אירופה ובסוף גם הסניף באנגליה הבין מה יש לו בכף היד. באמריקה החליטו ב"וורנר בראד'רס" להוציא את "סולטנ'ס" כסינגל ולעבור מייד לאלבום הבא, שיהיה הדבר האמיתי (ג'רי ווקסלר מ"אטלנטיק", שנטש באותה תקופה לחברת-האם "וורנר", הודה בדיעבד כי מדובר בפספוס שלו) אבל הגורל רצה אחרת: "סולטנ'ס אוף סווינג" היה לאחד השירים הכי מושמעים ב-79', שהיתה, אגב, אחת השנים הכי שחונות (פיננסית לפחות) בתולדות תעשיית המוזיקה בשל הצפת יתר של אלבומי דיסקו, שכישלונם מוטט או איים למוטט אי-אלו לייבלים חשובים.

 

"דייר סטרייטס" לא פספסו את ההזדמנות שניתנה להם. קנופלר, כשהוא ממצב את עצמו כאחד מהגיטריסטים הכי מיוחדים של הרוק בכל הזמנים, הוליך את להקתו מהישג להישג, כאשר הצליל נשאר תמיד על-זמני, חף מכל אופנה מתחלפת. לצד רמת הנגינה הגבוהה באלבומים, היה במוזיקה של "דייר סטרייטס" משהו מאוד טבעי ומושלם. הבחור, בז'רגון של קנופלר עצמו, "ידע את כל האקורדים".

 

"וור יו ט'ינק יור גואינג', "מנהרת האהבה", "דאון טו דה ווטרליין", "חקירות פרטיות", ועוד רצועות רבות נשמעו נצחיות מיד עם צאתן. כמו הנדרקיס לפניו, הגיטרה של קנופלר תמיד עמדה במרכז כאשר הקול היה משני, וזה היה מספיק, למשל, כדי למכור יותר מ-22 מיליון עותקים מ"אחים לנשק", האלבום שחנך את עידן ההפצה ההמונית של הקומפקט דיסק.

 

"Shangri-la", האלבום החדש של קנופלר, שחגג לא מזמן 55, אינו מחדש דבר, וממשיך את שני קודמיו, "מפליג לפילדלפיה" ו-Ragpicker's Dream. במובן מסוים, זה גם המשך לפסקולים הרבים שכתב עוד בזמן "דייר סטרייטס" ("גיבור מקומי", למשל), ובעיקר לאחר פירוקה. זו עדיין הגיטרה המופלאה שלו, עדיין האהבה שלו להיתוך של בלוז ומוזיקה קלטית, ועדיין יש סביבו חבורה מדהימה של מוזיקאים, שמנגנים פנטסטי (ממש בית ספר למוזיקה, לא פחות).

 

כבר שנים שקנופלר אינו בשיאו כמלחין, והאלבום אכן חסר מלודיות שייקחו אותו גבוה; ועדיין, יש באלבום מעין שילוב של נגינה מעולה שמלווה סיפורים מעניינים על ספרים שקרא, אנשים שמעניינים אותו או אירועים שקרו בחייו, ומי שעולמו של קנופלר ריתק אותו בעבר, כנראה שישמח לפגוש אותו שוב. בגלל שהלחנים הם לא מהיותר חזקים שלו, אזהרה קלה: צריך מספר האזנות כדי להבין את הקסם.

 

קנופלר מעולם לא היה בטופ-טן הפרטי שלי, אבל התבגרותו, כמו זו של ניל יאנג, אינה מביישת את נעוריו. יש משהו קסום באמן שאומר לעצמו שזה מה שהוא יודע לעשות, שהוא כבר לא הולך להשתנות ונותר נאמן לעצמו. ומה שמוזר זה שאני אוהב את האלבום הזה בניגוד לכל הסיבות שאני אוהב מוזיקת פופ, שהן פלאש, אגרסיה, זוהר, בני אדם שממציאים את עצמם מחדש, בני אדם שבוראים את עצמם כאלים. במקרה של קנופלר זה הכשרון הטהור בלבד, וזה כשלעצמו בהחלט נדיר.