עין מוצא: אמבטיה של בריונים

שנים שהמעיין העתיק של מוצא היה חלקת אלוהים קטנה לחולפים על פניו בדרך לירושלים או לסתם אוהבי טבע. עד שעל הארץ פשטו מאחזי עיניים ודעת שרוממות תורתו של משיחם בגרונם

היו ימים בהם הייתי מגיר את זיעת עלומי על סלעיהם האפורים של הרי ירושלים, מנסה לפלס את דרכי בחירוף קוצים בסבך עתיר חבקי קיסוס ממאירים, כדי להגיע אל הפינות החבויות של ההרים - וזאת הרי היתה אז מטרת חיי, 'לצבור' עוד ועוד פינות, כאילו נשימתי היתה תלויה בכמות המקומות שאותם סימנתי בפנקסי - ואז הייתי צונח מזיע ומאושר על גדת שלולית מרופשת, שאפילו צפרדעים היו בושות ברדידותה. 

 

אחר כך הייתי רושם ביומני: "עין יהויקים, שתי תוריות זנבתניות, ארבע אילניות, אחת מהן זכר שעמד על הראש וצעק... חיוויאי אכל לטאה ונעלם מזרחה..." וכו' וכיוצא באלה דברי הבאי שכותבים בפנקסי רשומותיהם אנשים צעירים, שמזיעים את עלומיהם על הסלעים ובסבכי החורש. 

 

אחד היפים שבמעיינותיהם החבויים של הרי ירושלים הוא מעיינה העתיק של מוצא. ומה עתיק במעיין, שממילא נובע מאז ימי בראשית בהר?

 

עתיקות הן מדרגות האבן הסדורות על המדרונות, עתיקות הן התעלות המוליכות את מי המעיין אל המדרגות, עתיקים הם שלחי הטראסות שסיקלו בקפידה ובהרבה צער דורות של איכרים שגוום נסדק, עתיקה בריכתו של עין מוצא וגם נקבתו אשר נוקרה בסלע כדי לנקז את מימיו (ממש כדרך שרבנו ע"ה משה בן עמרם היכה בסלע להוציא ממנו מים, ושום נס, כמסתבר, לא היה כאן, אלא ידע מופלג של רבנו בתורת ההישרדות דאז), ועתיקה חזותו של המעיין, אשר מאז שנזנח ולא שימש עוד בחקלאות פיכה בצל הסבך שגדל עליו ועל סביבתו. גם הטראסות - שהיו פעם של אבותינו ואחר כך של עם הארץ, ושוב חזרו, לפני יותר ממאה ושלושים שנה, לידי היהודים - לא עובדו, ואף הן צללו אל אפלת הסבך ואל צל עצי הפרי, שנתפראו והשתרגו בעצי הבר הפראיים שבעתיים.

 

מטעמים של כלכלה עברית מתחדשת, ובעלויות העוברות ושבות בין בעלי ממון לבין אלה אשר רכושם הוא סלעים ומים, עברו המעיין ובית השלחין הנטוש לידי מי שעברו. אלה מעולם לא טרחו לטמון זרע באדמה, לסקל את גדרותיו ולשקם את התעלות הזעירות, כדי להוליך שוב את המים אל שלחי האדמה. כך פכפך המעיין אל בריכתו המנופצת וגלש אל הערוץ שממילא נועד לו מימי בראשית, זחל מתחת לחשרת הפטל הכבדה עד שתש כוחו ונעלם בין חצצי אפיקו.

 

הופרה שלוות המעיין

 

שנים שפקדו אותו רק ציפורי סבכים. בני מוצא היו שורטים את ילדותם בקיסוס, ועלמים ועלמות יודעי ח"ן היו באים אצלו וחופנים אל נשמתם את זכרון קרירותו בקיץ ואת קסם אפלוליתו בלילות ירח.

 

מוצא היתה עיר בימי קדם בארץ בני בנימין, ושכנותיה המצפה והכפירה ורקם וירפאל וגם תראלה וצלע האלף. לא רחק היום שעברה בשוליה אם הדרך מארץ הפלישתים אל ירושלים. אותה אם דרך מעולם לא סטתה מנתיבה, ובהגיעה אל אפיק נחל מוצא התעקלה מעט והחלה לטפס במעלה ההר אל ירושלים. היום, משאצה הדרך, נקרא העיקול מעל נחל מוצא - 'סיבוב המוות'.

 

בעבר היו הולכי הרגל נעצרים בוודאי לפני העלייה. אולי סטו ממהלך יומם והשיבו נפשם במי המעיין הקרירים, אולי קמה מאחורי בית הכנסת - שקירו הקדום עדיין ניצב במקומו ואבניו הגדולות נראות לעין כל - סוכה להצל על ראשי הנחים בה, ואולי ארבה כאן להולכים מיפו לירושלים נפקנית משקרת עיניים, כדי לסחור עמם בגופה ובתאוותם בעבור ממונם.

 

כל אלה, מן העבר הרחוק וגם הקרוב, מעולם לא הפרו ממש את שלוות המעיין. עד שעל הארץ פשטו מאחזי עיניים ודעת, שרוממות תורתו של משיחם, רבי נחמן מברסלב, בגרונם, ומקל חובלים בידם.

 

אותם עלובים מדעת, שנוהמים ומרקדים לפני הירח המלא כעכו"מ, ושורותיהם מלאות בפורעי חוק ובאנשי אגרוף וחמס, היו טורחים שנים רבות בזיהום הארץ בגמגומו של מכשף ממכשפיהם, אשר יוחס לדמותו יוצאת הדופן של משיחם. משמאסו במנטרה המגומגמת החלו מופיעים במקווי מים - נחלת הציבור ועם ישראל כולו - טובלים בהם את בשרם המיוזע ממשא אדרותיהם, ולאט לאט השתלטו באלימותם על פינות חמד בארץ. משניסה מישהו להניאם מבריונותם, נענה בבריונות כפולה ומכופלת. 

 

עין מוצא העדין והיפה מכוסה היום, לדאבת הלב, בלכלוך של פורעי חוק אלה, שלא זו בלבד שהקימו על בריכתו העתיקה מתקני פלסטיק ממאירים, והכשירו אותה להיות אמבט לנקותם מזוהמתם, אלא שאת כל הטינופת הנצברת בבית המחראות המחליא שהקימו שם הם צוברים בערימות סחי מעלות באשה, שהשמידו כבמגיפה את סבך הצמחים ואת טראסות האבן העתיקות, את האפיק הנחבא והתעלות וכל מה שהיה יפה במקום.

 

משנשאלים ביריוני האל האלה על שום מה הסירחון ולמה הסחי ומהיכן נטולה הרשות לפלוש אל המעיין ולעשוותו למשיסה, תגובתם היא "יאללה, יאללה", כאילו את המנטרה הזו ובלשון זו הורה אותם משיחם בחבלי אוקראינה ורוסיה הלבנה.

 

איפה זה

 

במפת הטיולים וסימון השבילים הרי ירושלים והפרוזדור (מס' 9). אין צורך בהסבר מפורט כיצד להגיע לנקודה שבשולי הכביש הראשי בין שער הגיא לירושלים, שעל כן המקום הוא ביישוב מוצא, וממילא הבא למקום יעשה זאת כדי לקונן.