כשאני מרוצה מהתוכן, אני מוכן לשלם את המחיר / רענן שקד
כמי שמדלג מעל מוקש טרי שהותיר אחריו כלב (למעשה, בעליו של כלב) על המדרכה, כך אני חולף מעל מוקשי הפרסומות שהולכים ומציפים את אתרי האינטרנט שלי. אני לא טורח לזעום; אני מבין. זה טבעי. כך מתנהלים העניינים בטבע. אין ארוחות חינם.
כאשר אני מרוצה מהתוכן שניתן לי באתר – להלן, מישהו כתב, מישהו ערך, מישהו קיבל על זה 250 שקל – אני נכון לשלם את המחיר, כלומר, למלא את חלקי בעסקה. אתרי תוכן מסחריים אינם, ואין סיבה שיהיו, גופים פילנטרופיים. לרווחתי כצרכן תוכן, מוטב שיהיו כלכליים ורווחיים. המחיר שנגבה ממני – אפילו כשמדובר בצפייה בת 10 שניות בפרסומת, בטרם יינתן לי חופש גישה לתוכן – עדיין סביר, בוודאי ביחס למפלי הפרסומות שמטביעים אותי לעשרות דקות במהלך צפייה ממוצעת בערוץ 2.
וזו אולי ההבחנה שצריכה להתבצע: אין כל סיבה שהצרכן לא יחויב במס הצפייה בפרסומת בגישתו לאתר אינטרנט מסחרי. אבל אחרי ששילם את המס, אין כל סיבה שימשיכו להפריע לו. אני מעדיף פרסומות ענק פולשניות שמשתלטות לרגע על העמוד ותובעות ממני כמה שניות של תשומת לב (ובתנאי שייעלמו אחר כך) על פני עשרות ריצודים קטנים על שולי העמוד שאינם פוסקים לרגע, מנסים לגנוב את תשומת לבי במהלך הגלישה וגורמים לי להרגיש כמי שמסתובב באיזור הסליזי–ניאוני של העיר.
היי, הבנתי, יש כאן פיפ שואו ב-25 סנט לדקה, בסדר, אבל בחייכם, אני מנסה לקרוא את עיוניה הספרותיים של אריאנה!
תנו לי – קדימה, אני מוכן – את החייזר שמשתלט על העמוד או את מוקדנית נטוויז'ן שמציעה לי תמיכה מפנקת בגודל חצי מוניטור; אני נותן להם, בהבנה וברחשי כבוד לצורך הלגיטימי שלהם להתפרנס – למעני – 10 שניות מזמני. אבל אז קחו אותם ותחזירו למקום שמונח גם ארנקי: עמוק בכיס, צמוד לתחת. ושידברו איתי שוב בכניסה הבאה לעמוד. אין בעיה.
מדובר במלחמת התשה, שתסתיים בנצחון הגולשים / אריאנה מלמד
בדיוק כמו זבובים: כבריות נאורות אנחנו יודעים שיש להם תפקיד משמעותי במערך האקולוגי שלנו, אם כי לא זכור לנו מה הוא בדיוק. זבוב הבית, הדרוסופילה, מהווה מקור לא אכזב לתובנות במחקר גנטי, וחוץ מזה גם צפרדעים, עכבישים וזיקיות ראויים לארוחת צהריים. אבל נאורותנו לא תמנע מאיתנו לחבוט באחד כזה במרץ בכל פעם שהמניאק מתיישב לנו על האף.
בהעדר מחבט, אני מקפידה להצטייד בכל החידושים בענף חסימת הקופצות באינטרנט. גולשים לא אוהבים את זה, גולשים מגיבים באלימות מפני שהטריטוריה של המחשב נדמית להם אישית ופרטית, לא פחות מהחוטם שלהם. כולנו יודעים, כבריות נאורות, שאין ברירה וצריך לשלם על תוכן, וכל עוד אנחנו מקבלים אותו בחינם או במחיר זול במיוחד, נשלם בזמננו ובעצבינו בהתקלות עם עוד מסך שמח ומבדח, קופץ ורץ ומכריז על מרכולתו, שהמניאקים החביאו את האייקון "סגור" שאמור להיות צמוד אליו.
מדובר במלחמת התשה. נדמה לי שלא המפרסמים אלא הגולשים ינצחו בה בסופו של דבר. ההפרעה גדולה מדי, הפגיעה בתחושת הפרטיות והחירות מעצבנת מדי, וזה לא הזמן לצאת לפיפי וסידורים כמו בהפסקת פרסומות שגרתית בערוצים המסחריים. הרי לא יעלה על הדעת, גם אצל קברניטי טלוויזיה תאבי ממון, להוריד מסך רץ וקופץ על דנה מודן ואסי כהן, בדיוק כשהם באמצע. נכון? וזה מה שעושים לנו באינטרנט: בדיוק באמצע. הזעם משתולל, אי אפשר להתרגל. עד שירווח נלך להרוג עוד זבוב.