"סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח", אמר קהלת, למרות שלמיטב ידיעתי הוא לא הוטרד יותר מדי משאלות של משמעת עבודה בסביבה המשרדית. אבל כאשר מסתכלים מהצד על המחזוריות של אופנות בתקשורת העסקית, המוטיב של ספקנות פילוסופית מהדהד כאסוציאציה שקשה להשתחרר ממנה.
פעם, כשאנשים עדיין למדו לכתוב, התקשורת העסקית נעשתה במכתבים. עוד לא קראנו לזה "דואר צבים", למרות שחיכינו יומיים למכתב מעיר אחרת ושבועיים למכתב מעבר לים. הטלפון נחשב אז להתקן חברתי-בידורי, באמצעותו אפשר לשאול "מה שלומך" ו"מתי נראה אתכם", אבל לא לעשות עסקים.
אחר כך הוצבו טלפונים על שולחנות העבודה, אבל הבוסים עדיין הסתובבו בין החדרים במבט חשדני, מחפשים הוכחה לכך שהטלפון משמש לשיחות פרטיות ולבזבוז זמן עבודה. הם קיבלו במאור פנים את הדואר האלקטרוני, משום שהתקשורת הכתובה תמיד נראית רצינית ועסקית יותר. להפתעתם, העובדים שמחו גם הם להעביר חלקים מרכזיים בתקשורת לערוץ הזה, משום שכך הם לא צריכים להתעמת עם כל הבעיות בזמן אמת.
כך נוצרה שיטת עבודה חדשה, במסגרתה העובדים "מטפלים בדואר האלקטרוני" כמו שהוריהם טיפלו בדואר. בניחותא, תוך שימוש אינטנסיבי בפח הזבל - רק ללא אומנות הניסוח המלוטש שהיתה כה חשובה בימים שלפני הדיגיטציה של התקשורת.
הספאם משנה את התמונה
הקצב הרגוע הזה לא מתאים לכולם וכך התחילו להופיע במקומות העבודה "לקוחות IM", אנשים שמקיימים קשר בזמן אמת עם עמיתים לעבודה, לקוחות, ספקים - וכמובן גם עם חברים. התופעה נתקלה באותה החשדנות שבה נתקל הטלפון שנים קודם לכן. למנהלים היה ברור שהעברת "מסרים מיידיים" בנוסח ICQ היא בזבוז זמן והוכחה חותכת שכל ערוץ תקשורת חדש נועד בראש ובראשונה להסיח את דעת העובדים ממשימותיהם.
בהרבה חברות וארגונים, התקנת לקוח IM עדיין נחשבת לעבירה על חוקי הרשת, ומחסומים אלקטרוניים הותקנו כדי לעצור את התופעה. הכל היה בסדר עד שהגיע עידן הספאם ואילץ את ההנהלות להסתכל מחדש על מאזן האימה. מה יותר גרוע: עובד שמבזבז זמן על קריאת הצעות למשכנתא זולה, ויאגרה ללא מרשם רופא ורכישת תכנים דיגיטליים גנובים, או עובד שמגיב לכל פנייה בזמן אמת, במילים ספורות, בלי לעצור את העבודה השוטפת - ומפעם לפעם מגיב גם להודעה שהגיעה מחבר, מבלי שתופרע עבודתו?
גישה חשדנית
וכך השתנה היחס להודעות המיידיות בחברות המתקדמות. בסקר שנערך בארה"ב נמצא ש-11 מיליון עובדים כבר משתמשים ב-IM בעבודה, כפליים ממספרם לפני שנה - אבל רק כחמישית ממספר האנשים שמשתמשים ב-IM במסגרות חברתיות-פרטיות. משום מה קשה לרוב המנהלים לקבל את העובדה, שאותו כלי עצמו יכול לבדר את ילדיהם, וגם לשפר את התפוקה של עובדיהם.
הגישה החשדנית לא מושפעת הרבה מתחזיות של מומחים, שמבטיחים שהודעות מיידיות תחלפנה את הדואר האלקטרוני כפי שהטלפון החליף את הדואר המבויל. מכירת תוכנות IM לארגונים עדיין לא מובחנת על מסכי המכ"ם של חוקרי השוק - רק קצת יותר מ-130 מיליון דולר בשנת 2004, בערך יומיים של הכנסה שוטפת בקופות של מיקרוסופט. אבל החזאים צופים גידול בריא בשנים הקרובות, בסביבות 35% לשנה בחמש השנים הקרובות.
יש גם אנשים שמאמינים כי קצב הגידול יהיה דרמטי יותר, הודות לרמת הסיכון ההולכת וגדלה בסביבות מערכות הדואר. אם זה יקרה, ברור שההודעות המיידיות תמשוכנה לא פחות תשומת לב מההאקרים, כותבי הווירוסים, המרגלים ושולחי הזבל, מזו שזוכה בה הדואר האלקטרוני.
תנאים להרחבת השימוש
יש כבר שם להודעות זבל בתוכנות מסרים מיידים - SPIM - והתופעה תוספת תאוצה ככל שמתברר כי מערכות הסינון הרגילות אפילו לא מודעות לכך שהודעות מיידיות עוברות ללא הפרעה דרך פיירוולים ועוקפות את שרתי הדואר בדרך לשולחנות העבודה. בארגונים יסכימו להרחיב את השימוש ב-IM רק אם יתקיימו מספר תנאים בסיסיים:
אתם לא אוהבים את זה - גם אני לא. אבל ההיגיון העסקי מנצח בסיטואציות כאלה, ולכן התסריט הנ"ל יתרחש למרות הבעייתיות. בארה"ב החוק מרשה למעסיק לבטל את זכויות הפרטיות של עובדים כשהם משתמשים בנכסים שהמעסיק מעמיד לרשותם לצורך עבודה. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי ישראל, שיודעים שאין דבר כזה, הזכות לפרטיות.