הימים המותרים

זה התחיל בחמש בבוקר, התנהל גם ביער, מתחת לעצי הערמונים,המשיך במטבח - אפילו בלי להתרחץ, והסתיים בפח ובמפח. צאלה רובינשטיין יצאה לקטוף פטריות, אבל מישהו אחר עישן את הסיגר שאחרי

"ספרת את הימים?" רוכן מון שרי מעל המיטה בחמש לפנות בוקר, חמוש בתחתוני ציידים ומקל הליכה. "הימים האסורים? אבל לא אמרנו ש...אה, מותק, אתה מתכוון לימים המותרים? אלה שבאים אחרי שלושה ימים של גשם ועוד שבעה ימים של שמש, הימים המותרים שבהם הפטריות ממש בשיאן ומתות שמישהו יקטוף להן את הצורה ויעשה להן טוב?". אני מנסה לכוון את השיחה למקומות החביבים עלי: "למה שלא נישאר בבית? ואם כבר התעוררנו ואתה מדגמן מודלים של ציידים למה שלא...". בחוץ חשוך וגשום, אבל החנדלעך שלי לא עובדים. "הריזוטו פורצ'יני שאת זוללת לא גדל על המדף בסופרמרקט. יש לנו רק שלושה שבועות לקטוף אותן טריות".

 

איך הלכה לי הרומנטיקה

 

בחמש וחצי כבר השתרך לו טור מכוניות מפהקות במעלה ההר. כשהגענו למעבה היער החל השחר לעלות. מילא שלא מצאתי פטריות, אבל איפה האורנים ביער הזה? "את לא על הכרמל", מגחך לו המון-שרי, "ערמונים. חפשי עצי ערמונים. תחתם גדלות הפורצ'יני".

 

התפאורה מושלמת: יש לי סל קש ביד, בתוכו פרסתי בד משובץ המתאים בדיוק לארוע, קוששתי לי מקל הליכה - והנה אני מתחילה בחיטוטי תחת עצי הערמונים העצומים. באמת היו שם המון, ממתינות להן בצניעות בצדי הגזעים העבים ותחת העלים שכבר נשרו, מתהדרות להן בצבעי הסוואה כדי שלא נוכל למצוא אותן בקלות. לאחר שעת ליקוט קלילה התמלא הסל בשלל פטריות חומות, לבנות, שטוחות ומרושתות. היו שם גם האדומות המנוקדות בלבן - יצירת האמנות המושלמת של הטבע, שנורא מתחשק לקטוף אותן אבל ממש אסור לגעת בהן. הבד המשובץ נעלם תחת ערימת הפטריות, שמש בוקר עושה נעים בגב, וכבר אפשר לקשור את המעיל סביב המתניים. בעוד המון שרי מסכן את נפשו בין קוצי הפטל והאוכמניות, וצולף לי את הפירות לפה - התפוגגה לה טראומת הבוקר. נורא רומנטי, לא?

 

כבר חיפשתי את קרחת היער לסיכום מושלם של האירוע עם צייד הפטריות שלי, אבל אז נשמעה היריה הראשונה, ואלה שהגיעו אחריה. "מנה ראשונה ריזוטו פורצ'יני, מנה שנייה ציפור צלויה", מפנטז מון שרי על תפריט הצהריים של שני הקשישים שהגיחו מקרחת היער, מנקים את רוביהם המעשנים.

 

אם לא רעיל אז מגעיל

 

בדרך חזרה התעוררה מתרדמתה המכשפה שבי, אתה בטוח שהן לא רעילות?. הוא לא בטח, אבל כשמריו ישוב הביתה הוא יגיד לנו. מה שלא יהיה, התחלנו לנקות אותן כי הרי הבטחנו לכולם פורצ'יני לארוחת ערב. ראשית יש לקטום את תחתית הרגל, עד לגובה אליו מגיעים רגבי האדמה. אחר כך גירוד מהיר עם סכין כהה, לניקוי. ומה עם רחצה קלילה? נאסר עליי לשטוף, שהמקרם העדין לא יהרס. ואם נשאר עוד חול? אז נשאר. זה פטריות, לא? ככה צריך לאכול אותן, ממש מהטבע. אחרי שעתיים הסתכלנו בגאווה על ערימת הפטריות הנקיות "שלנו". עכשיו אנחנו ממש אותנטיים, עבודת יד אמיתית – נכנסנו למילייה הנכון בחלק הזה של העולם.

 

בחמש אחר הצהריים מריו חזר. נאלצנו להיפרד מיבול הבוקר הרעיל שלנו. "ואם לא רעיל – אז מגעיל" אמר מריו על הפטריות שלא נמצאו ראויות לאכילה.

 

טמ"מ (טרי, מקורי, מקומי) – היא סיסמת הכניסה למטבח הטוסקני. ואת זה, תשאלו כל איטלקי מתחיל, אי-אפשר להשיג בסופרמרקט. זה צריך להיות הום-מייד, מההום-לנד. מסתבר שגם אם עולים לגבעות, נכנסים ליערות, קוטפים ובוצרים וחובצים ומוסקים לבד – זה לא תמיד מספיק. צריך גם איזה פאפא מאחור, שיודע באיזה כיוון תנשוב הרוח מחר ובאיזה יום היבול הכי טוב, את הסודות הכי כמוסים, אלה שאחר כך מתבשלים בסירים.

 

בחמש ועשרה הבנו שאנחנו בצרה צרורה. כולם ממתינים לפורצ'יני ולנו אין אפילו פטריית פולפינו או שמפניון אחד לרפואה. שוב הרעמנו מנועים, הפעם לאורך נהר הסרקיו לכיוון רכס הגרפאניינה, אזור הפורצ'יני הכי שווה. מצאנו את בעל הבאסטה על אם הדרך אחרי פונטה א-מוריאנו, מעשן סיגר. 40 יורו לקילו, לא תעשנו סיגר?