השיבה של הודו

התלבושות מרהיבות, השירים נפלאים והעלילות מופרכות. הקלאסיקה של הקולנוע ההודי, מקסימה כובשת ומגוכחת, מגיעה אליכם הביתה בערוצים חדשים שחונכים בימים אלה הכבלים והלווין. שושנה גבאי, שצפתה ב"סנגם" לא פעם אחת, ממליצה

שושנה גבאי פורסם: 12.11.04, 10:10

הרבה קארי נשפך מאז היו הסרטים ההודים שוברים קופות בישראל, ובימים אלה מבקשים הן הכבלים והן הלווין להחזיר עטרה ליושנה. "יס אנדייה" של הלווין (אפיק 30) עלה השבוע, ו"הוט בומבי", הערוץ ההודי החדש בכבלים (אפיק 18), יעלה לאוויר החל מראשון הקרוב. יזמי "הוט בומביי", יש לציין, בניגוד ל"יס אנדייה", לא לקחו ערוץ קיים שעבר התאמה לקהל המקומי - אלא תכננו אחד במיוחד עבור הקהל הישראלי. כך או כך, אלה גם אלה יהנו מפעולת הריכוך שעשו על הקהל המקומי בשנים האחרונות הטלנובלות הדרום אמריקאיות, וינסו לקושש כמה דמעות גם עבור המרקחת הבוליוודית.

 

הוט בומביי בוליווד הודו סאנגם
הקולנוע ההודי הפופולארי מוזכר בנשימה אחת עם החשוב בחלוציו - ראג' קאפור, שחקן, במאי, מוזיקאי ומפיק שפעל לאורך ארבעים שנה משנת עצמאותה של הודו ב-47'. קאפור, יחד עם הבמאים מחבוב חאן, בימל רוי וגורו דוט, היו המכוננים של קולנוע זה משנות החמישים עד אמצע שנות השישים, והאחראים לאסטיקה המיוחדת שלו ולשילוב של מיתולוגיה, ריקודים ומוזיקה.

 

אלילי הבלוקים

  

סרטי שנות החמישים של קאפור היו צ'פליניים במהותם, ולא רק בגלל השימוש בדמות המוקיון הנווד, אלא בעיקר בשל ההבנה וההזדהות עם האיש הפשוט. הם היו רוויים במסרים חברתיים, אבל גם באופטימיות רומנטית כראוי לאומה שרק קיבלה את עצמאותה. התמימות הנערית היתה אחד מסימני ההיכר של ראג' קאפור ונשק בידי מבקריו: סרטיו של קאפור היו אהובים בבריה"מ, סין, אפריקה וגם במזרח התיכון. בארה"ב, לעומת זאת, לא הייתה להם דריסת רגל, כי נחשדו כבעלי אלמנטים קומוניסטים חתרניים.

 

אז, בשנות החמישים מלאו כסאות העץ החורקים באולמות הקולנוע בהמון אדם מרוגש שצפה בגורלם של ראג'ו הפושע (קאפור ) שמתאהב בריטה (נרגיס) בסרט "היחפן". אבל לא פחות ערבות היו לקהל מילותיו של ראג'ו כשדיבר על פושעים וגנבים לבושים היטב, ולכן נחשבים מכובדים, לעומת העניים, שעובדים קשה למחייתם, אך מביטים עליהם בבוז. במשאיות ואוטובוסים הגיעו העולים החדשים מארצות המזרח לקולנוע עדן - מקדש הסרטים ההודים שבתל-אביב.

 

בשנות השישים בלטו יריעות הבד הענקיות ועליהן דיוקנאות צבעוניים מצויירים של האלילים השחומים על רקע הבלוקים הארוכים והאפורים. משפחות משפחות הגיעו לאולם השכונתי, מצוידות בסלי פלסטיק עמוסי מזון ופיצוחים, לצפות באלילים מגדות הגנגס, הנעים בנפתולי עלילות מופרכות ומוקצנות, על שלל תלבושותיהם הססגוניות, ריקודיהם המרהיבים ושיריהם המלהיבים. אם מערבון שרד הקרנה אחת בקולנוע השכונתי, הרי שסרט הודי שרד לעיתים שלושה לילות ואף חזר להקרנות נוספות.

 

תגיד לי מה זה סנגם ואגיד לך מי אתה

 

הסרט "סנגם", סרטו הצבעוני הראשון של ראג' קאפור, שהיה הפופולארי מכל הסרטים ההודים שהוקרנו אי פעם בישראל , הגיע ארצה ב-64'  והתחרה בפופולאריות של "סלאח שבתי" של אפריים קישון. סיפורם של שני חברים המאוהבים באותה אישה גרם למטפחות להישלף, ולקולות נשיפה ומחיטה להישמע לאורך כל שלוש וחצי שעות הסרט. להיטי הסרט הפכו פופולאריים וכולם שרו בהודית משובשת. ממילא אף אחד לא הבין את פירושם.

 

הרבה מדברים על קולנוע ההודי כחקיין נאמן של הוליווד, אך אם מקלפים את המעטפת החיצונית, מוצאים אותו נטוע עמוק במיתולוגיה ההודית, וכמו שמזמר קאפור בסרט הראשון שביים ב-48': "נעלי יפניות, מכנסי אנגליים, כובעי רוסי, וליבי הודי".

 

הבימאי בני תורתי בסרטו "כיכר החלומות" הטיב לתאר את הקשר האמיץ בין בסרט ההודי לקולנוע השכונתי. אנשי השכונה מתעוררים מדי בוקר לצלילי מוזיקה הודית כשישראל ההודי (יוסף שילוח), בסיבוב היומי שלו, משמיע להם מטייפ נייד המורכב על תלת האופנוע שלו. לאורך העלילה מחפשים בניו של בעל בית הקולנוע המנוח אחר הקלטת האבודה של הסרט ההודי "סנגם", כדי להקרינו בבית הקולנוע שאביהם סגר לפני 25 שנה.

 

ואכן, הסרט "סנגם" ההודי הוא אחד מסימני ההיכר של השכונה המזרחית. אם אתה פוגש מישהו שמכיר את הסרט, סימן שהוא גדל בשכונה כמוך. זוהי הודו של מטה, של פשוטי העם, שלא היתה מוכרת לישראל הראשונה, שנהתה בעקבות הביטלס על תרמיליה לגורואים ולאשרמים.

  

בשנות השבעים הועם זוהרו של הקולנוע ההודי. במאי הודו, שמאסו באיסור הצנזורה על מגע פיזי בין שני המינים, שילבו אקשן לרוב. הם ערבבו במלודרמות מרדפים והרבה מנוולים שמצריכים את חיסולם הדחוף. הקהל בשכונות הגיב בהעברת נאמנותו לסרטים התורכים, והחל לפצח באדיקות גרעינים מול הסרט הערבי בערב שישי בערוץ הראשון. בשנות השמונים חיסל מכשיר הוידיאו סופית את בתי הקולנוע השכונתיים ואיתם את ביצת הזהב ההודית. 

 

מאז שנות השמונים נשען מועדון נאמני הקולנוע ההודי, שמורכב מבני הקהילה ההודית, על מפיצי סרטי וידיאו זעירים, שמתרכזים בעיקר באשדוד, דימונה, רמלה ופתח-תקווה. אלה מחזיקים בחנות המכולת או במחסן הבית סרטים שייבאו מבומבי ללא תרגום לעברית. הערוץ החדש יאיים ללא ספק על אותם חלפנים שכונתיים.

 

חובת צפייה

 

יחד עם "סנגם", "הנודד" ו"היחפן", כדאי לא להחמיץ את האגדה האירוטית שביים ראג' קאפור ב-68', "אהבה עיוורת" -  הנקראת בפי הערוץ "פני צלקת" (השם המקורי בהודית ,satyam ,shivam ,sundaram - יופי, אלוהות, אמת) עם שאשי קאפור וזינת אמן. אמן היא זמרת מקדשים, בעלת צלקת, הנישאת למהנדס שאשי קאפור. זה, שמאוהב בקולה, מגלה את הצלקת ומגרש אותה. קאפור עובר לא מעט עד שהוא מבין שהיופי הפנימי הוא שחשוב. הסרט עשה היסטוריה בגלל נועזותו: אמן, לשעבר מלכת יופי, מסתובבת שם עם מעט מאוד בגדים וסוף סוף גם מפציעה נשיקה בקולנוע ההודי. המוזיקה של הסרט עוצרת נשימה ושרה אותה בקולה הענוג לטה מנגשקר- האום כולתום של הודו.

 

אל תחמיצו גם את "אמא הודו", סרטו האפי של מחבוב חאן, שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והפסיד אותו ל"לילות כביריה" של פליני. נושאת אותו על כתפיה השחקנית נרגיס, השחקנית ההודית החשובה ביותר, שהיתה באותה עת בשנות העשרים שלה וגילמה אשה מבוגרת.

 

כמו כן כדאי לצפות בכל סרט משנות השישים והשבעים שבו תופיע הרקדנית הלן - מלכת הרקדניות החושנית של המסך ההודי. הריקוד הוא אחד החלקים המשובחים בסרט ההודי, והיא אחת המשובחות שבמבצעות. 

 

הערוץ יביא גם את סרטיו של אמיטב באצ'ן, גדול שחקני הודו, האיש שבעת שחלה לפני יותר מעשור, נהרו מעריציו העניים בפרוטותיהם האחרונות כדי לשהות בסמוך לבית-החולים ולהתפלל לשלומו; את סרטיה של אישוורה ראי, הדוגמנית לשעבר; ואת סרטיו של שארקן חאו, שמכונה על ידי הערוץ טום קרוז ההודי (מומלץ במיוחד לצפות בסרט "דיוודס", גרסא חדשה לסרט מ-1934).

 

לא ברור אם הפנטזיה הבווליוודית על מקסימותה ומגוחכותה תפעל על צופים מחוץ לגרעין הקשה, אך ללא ספק ערוץ הודי המתורגם לעברית - ורצוי לעברית פחות משובשת מזאת שהיתה נהוגה בסרטים ההודים הישנים - יכול להרחיב מעט את גבולות המבצר הישראלי.