ריקי בום

"יכול להיות שלא עשיתי מספיק דברים קלים עד היום. איך חבר שלי אמר לי פעם, 'את לא עושה מספיק שטויות'", מעידה ריקי גל על עצמה. ה"שטויות" שעשתה לאחרונה הן "כוכב נולד 2", "אהבה מעבר לפינה" ו"השיר שלנו". וכעת היא מקפצת-מזמרת גם על בימת המיוזיקל "שיקגו"

בשנים האחרונות מודה ריק גל, 54, שהיא הרבה יותר משוחררת, נותנת לעצמה להתבטא גם בדברים קלים יותר, לא לוקחת הכל ברצינות תהומית. הגישה הזו פתחה לה דרך לביטוי עצמי בסרטים ("השיבה מהודו"), במשחק בטלוויזיה ("אהבה מעבר לפינה", "השיר שלנו"), בהשתתפות מדוברת כבוחנת קפדנית ב"כוכב נולד 2", וכעת גם במיוזיקל "שיקגו", שביים קן אולדפילד.

 

את תפקיד הסוהרת השחורה והבשרנית מאמא מורטון, שעשתה בסרטו של בוב מרשל קווין לטיפה הנהדרת, עושה כעת על בימתנו, בהפוך על הפוך, גל, בלונדינית חטובה ואשה מסעירה ובשלה שהגיל לא נוגע בה. לצידה מתפקדות הדיוות ריטה (כרוקסי הארט, בסרט - רנה זלווגר) ומיה דגן (וולמה קלי, בסרט - קתרין זיטה ג'ונס), ואת מחלקת הגברים מאיישים ששי קשת (על תקן עורך הדין בילי פלין, בסרט - ריצ'רד גיר) וישראל קטורזה, כעמוס, בעלה של רוקסי.

 

"אני לא קווין לטיפה, אני מאמא מורטון", טורחת גל להדגיש. "יש נטייה להשוות את זה עם הסרט, אבל אני חייבת לתקן - זה משהו אחר. הפרמטר שהיה קצת מוזנח במחזות זמר פה - שלא היו מספיק אנשים שגם רוקדים וגם שרים, ועושים זאת טוב - השתפר. היום יש הרבה יותר, ואפשר לעשות עבודה רצינית. בשבילי זו הזדמנות לחבר משחק עם ריקוד ועם שירה. משהו שמכיל הכל".

 

אבל השירה היא עדיין אצלך הלב והנשמה?

 

"בלי צל של ספק. כל מה שאני עושה, בסופו של דבר מתנקז לתוך השירים. זה כל פעם מביא אותי לשיא חדש. לאחרונה זו ההופעה של אלבום האוסף, 'המיטב', ומדי פעם מצטרף לזה גם המופע שעשיתי לפסטיבל הג'אז והבלוז בתל אביב, עם הרכב גדול של נגני ג'אז, דבר שלא העזתי לעשות עד היום. זה משהו שהיה צריך להיוולד אצלי ולקח לו זמן. יש במופע הזה אוסף של השירים שלי, ואוסף של שירים שאמא שלי - שהיתה זמרת בצעירותה - שרה לי. יש שם גם שירים ששרתי במסגרת מחזות זמר, שירי ז'אק ברל וכל מיני דברים שהשפיעו על המוסיקה שלי. עמוס הדני, מהטובים במוסיקאים שלנו, עשה את העיבודים".

 

טלנובלה זו פרנסה

 

הופעת ב"אהבה מעבר לפינה".

 

"זה הכניס אותי למדיום הטלוויזיה, שבמשך הרבה מאוד שנים התנגדתי לו".

 

למה בעצם? הרי את גם שחקנית.

 

"הרגשתי שזה משהו קליל מדי. רוב החומרים שואפים לרדידות של חיי היומיום האלה, בגידות, דרמות פשוטות ועניינים קטנוניים. הרגשתי שזה להוזיל משהו בי. אבל 'אהבה מעבר לפינה' נעשתה בקפדנות כזאת, עם במאי טוב, צוות משובח ושחקנים כדפנה רכטר ונתן דטנר, שנשאבתי פנימה לאחר שכנועים".

 

זו עדיין מעין טלנובלה, ותודי שיש בה משהו נחות.

 

"נכון. אבל זה קיבל נופך של דרמה יומית, משהו שנשמע קצת יותר אנגלי. כל הטיפול שם היה ברמה גבוהה, ומאוד שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לבחון את עצמי כשחקנית ספונטנית. זו היתה חוויה גדולה. כל סצינה מתוקתקת תוך דקות, ואין זמן לחשוב יותר מדי ולהתפלסף על אופי התפקיד. אתה פשוט הולך עם האינטואיציה. אחר כך, כשראיתי את זה, פשוט נדהמתי. אני מאוד שלמה עם זה".

 

צריך לציין שזו גם פרנסה טובה.

 

"זו פרנסה טובה, אבל לא בדיוק מה שחושבים".

 

מה, לא שמת כמה מיליונים בצד?

 

"בחו"ל עם תפקיד בסידרה כזו כבר הייתי קונה דירה גדולה ויפה, ופה אפילו לא חצי אוטו, אולי שני גלגלים. זו המציאות שלנו, אין לי טענות, אבל זה בהחלט יכול להשתפר. קורה שאתה שואל את עצמך, אחרי כל השנים האלה שאתה עובד, זה מה שאתה מקבל? כן, במידות שלנו, עם ארץ קטנה כמו שלנו, זה מה שמקבלים. כשאתה נוסע לבומביי ורואה עיר ששטחה כשטח מדינת ישראל ומספר האוכלוסייה שם הוא 22 מיליון איש, אתה מבין באיזה גן עדן קטן, מטורף ומשוגע אנחנו חיים. משוגע אבל מקסים, ואני קצת פטריוטית. אף פעם לא הייתי בן אדם שחשב על הכסף, ואם הייתי כזו, הייתי נענית להרבה מאוד הצעות אטרקטיביות מבחינה כספית, שהיו לי לאורך כל הקריירה. הייתי מאוד סלקטיבית בבחירות שלי. לא שיש לי משהו נגד 'מרי לו', אבל כשהציעו לי את זה מול 'רמבטיקו', העדפתי את 'רמבטיקו'".

 

גם בטלוויזיה היית יכולה להתחבר לדברים יותר איכותיים.

 

"מה שהציעו - ושולחים לי הרבה תסריטים - לא משך אותי ולא דיבר אליי. מה שהיה יותר אטרקטיבי, כנראה שהייתי מוכנה לו יותר בתקופה הזו, וגם אפשר לי לקפוץ לפרקים האחרונים של 'השיר שלנו' בביטחון מלא ובלי לבדוק יותר מדי. פתאום יכולתי להיכנס לדמות בהנאה, בשעשוע. עשיתי שבעה פרקים וזה היה תענוג. משהו בי השתחרר. יכול להיות שלא עשיתי מספיק דברים קלים עד היום. איך חבר שלי אמר לי פעם, 'את לא עושה מספיק שטויות, וזה יהיה טוב לך, שיכירו את הצדדים הקלים שבך'. אחד מיתרונות הניסיון והגיל זה פחות להחמיר עם עצמך, פחות להקפיד ולפחד כל כך".

 

אני ביצ'ית? ממש לא

 

נעבור לפאזה של "כוכב נולד 2", שמשכה אלייך כל כך הרבה אש.

 

"גם זאת היתה תגלית אדירה בשבילי. באתי ל'כוכב נולד' מתוך שתי מטרות. האחת, רציתי להמשיך את מה שהתחלתי לפני שש שנים בבית ספר 'רימון', כמי שהקימה שם את כיתת הפרפורמנס, של לימוד הגשת שיר וכל ההוויה הבימתית. מצאתי את עצמי רוב הזמן מקפידה ללמד אותם לאהוב את השפה. אני מאמינה ששירה טובה יוצאת באמת אם אתה ממש קרוב לשפה שלך, אוהב אותה ומבין שממנה אתה יכול לעשות פלאים כזמר וכמגיש שיר. המטרה השנייה היתה לבדוק את עצמי גם במקום של לשבת ולבחון מול מצלמה. כשראיתי את הפרק הראשון, הופתעתי והתפוצצתי מצחוק. לא ידעתי שככה אני מדברת ומתנהגת כמדריכה וכמורה שמעבירה מעין כיתת אמן".

 

לא עשית שיעורי בית עם "אמריקן איידול" האמריקאי או "פופ איידול" הבריטי?

 

"עד היום לא ראיתי את זה, והשוו אותי לבוחן הרע בגירסה האמריקאית, סיימון קאוול, ואמרו שאני חתלתול על ידו. אז יופי, אני שמחה על כך. לא היתה לי כוונה להיות הדמות הרעה, עשיתי את מה שנכון לעשות מקצועית. אבל לאט לאט, עם השעות הארוכות, כשצריך לבחון כל כך הרבה, גם התפתח פה ושם חוש הומור ושיפוט מהיר. אבל אלה כנראה דברים שמתאימים לתוכנית בידור, שגם עוברת עריכה ולא רואים ממש את כל השלבים. מי שעורך בוחר את התופינים שבתוך זה".

 

וכך נוצר לך הדימוי של הביצ'ית.

 

"למי שבחר לראות את זה ככה".

 

פגע בך שטענו שהעלבת אנשים והרסת להם קריירות?

 

"מה פתאום. לא היתה לי שום כוונה רעה, אז למה שזה יפגע. זה לא תפקיד וזו לא מהות, ואני גם אף פעם לא שיתפתי פעולה כשהסתלבטו על מישהו".

 

על מי, על מתמודדים מגוחכים?

 

"נגיד כאלה שהיו מגוחכים או אאוט אוף פלייס. השארתי את העבודה הזו לצביקה (הדר), שידע להוציא את זה בהומור. מדי פעם להגיד לאחים צנחני שהם יכולים לשיר במטרו, או להגיד למישהו שהייתי מעדיפה לראות אותו כצ'יפנדייל, ועוד דברים מהסוג הזה, זה כבר באמת היה מעומס השעות והיכולת להסתלבט קצת על עצמך, לא עליהם. אבל גם בכיתי, התרגשתי והצטמררתי. הכל עבר עליי שם. נתתי לזה להיות אותנטי לחלוטין. העריכה עשתה את מה שעשתה, ולא התנגדתי לזה. הבנתי שזה מדיום של טלוויזיה, תוכנית שצריכה לרתק ציבור, ועובדה שאנשים אהבו אותה. ריתק אותם לשמוע גם דברים קיצוניים, אחרת זה היה משעמם".

 

כאחת שמתייחסת למוסיקה ברצינות, לא מפריע לך שזה הפך למשחק טלוויזיה? הרי בזמנך לא בחנו מול מצלמות ועשו מזה תחרות.

 

"נכון, אבל השתנו הזמנים והערכתי את אומץ ליבם לבוא ולהיחשף ככה, כשהם עוד רכים. אבל אני חושבת שגם הם כבר התפתחו עם התקופה ומודעים לה יותר. הרי מצלמות יש בכל מקום, וריאליטי, וזה ממש נכנס לחיים שלנו, כך שאנחנו חשופים בכל מקרה. לנו לקח זמן, הדרך היתה ארוכה. אצלם הסכנה היא שהדרך תהיה קצרה מדי. כנראה שזה נכון לתקופה ומי שיידע לנצח בדרכו ולנצל את מה שקיבל מהתוכנית ומהחשיפה, יעשה טוב לעצמו. הערכתי את הספורטיביות שבה הם ידעו לקבל את ההערות. גם אם זה היה לא נעים, הם הרוויחו מזה הרבה, כי זה באמת קשור לחוסן כלשהו של כמה האהבה שלהם למה שהם עושים גדולה, כדי שיוכלו לעמוד בכל הערה שתתקבל מבחוץ, ועדיין להמשיך לעשות את מה שהם רוצים. גם אני קיבלתי הערות קשות, והעיתונות ירדה עליי לא מעט, כמו שגם שיבחה אותי. אני מקבלת את שני הצדדים. אם אני מרגישה טוב עם מה שאני עושה, אז שום הערה, קשה ככל שתהיה, לא תשנה דבר".

 

מתפעלת מכל אדם יפה

 

פיתחת עור של פיל?

 

"לגמרי לא. בדקתי את עצמי אם אני עושה דבר נכון. שלומי שבת הוזמן להיות בוחן, ואחרי זמן קצר הוא אמר 'חבר'ה אני הולך מכאן, אני לא מסוגל לשפוט'. הערכתי את זה ושאלתי את עצמי האם אני עושה נכון שאני שופטת אנשים. אבל אמרתי לעצמי שאני לא שופטת אותם, ובאמת אעזור להם על ידי הערה מקצועית ומחזקת. עודדתי וחיבקתי אותם מאחורי הקלעים".

 

ועדיין היו כאלה שטענו שהכשלת אותם.

 

"אפשר להבין אותם. הם עוד לא רגילים לקבל הערות וביקורת. בחלק מהמקרים שמתי לב שהם כל כך מתוחים ולחוצים, שהם אפילו לא שמעו את ההערה נכון".

 

איך את רואה בדיעבד את נצחון מויאל על סקעת?

 

"הציפייה היתה שהראל סקעת ינצח, כיהלום מלוטש כל כך וצעיר כל כך, שלפי כל האבחנות שלי כאדם מקצועי, הרי שבהחלט הייתי מעניקה לו את הזכייה. אהבתי גם את הראל מויאל, למרות שחשבתי שבקטגוריה של מה שבאמת נקרא 'כוכב נולד', במובן הזה הוא היה פחות מלוטש, יותר בוסרי, כאילו גילו יהלום ועדיין לא ליטשו אותו. סקעת יכול להיכנס לכל מופע מקצועי ולהוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה בשלמות. למויאל עדיין נדרש כמה זמן של ניסיון כדי להיות כל כך ורסטילי ולגעת נכון באופן מיידי. אבל אנחנו ארץ קטנה עם שפם, והלב שלנו רגיש ולא מחובר באופן מיידי לאבחנות המקצועיות. את הבן אדם העדין והתמים שכבש את הלב אנחנו הכי אוהבים. אבל אלה ניואנסים".

 

נראה שאהבת את סקעת יותר בגלל הלוק.

 

"בכלל לא. אהבתי את שניהם. לפעמים אפילו לא ידעתי את מי אני אוהבת יותר. במויאל הבחנתי ביום הראשון שהוא בא להיבחן, בפנים המרגשות שלו, בניקיון שלו, בטונים שלו, שממש ממיסים את הלב. לגבי סקעת, הרגשתי שהוא יותר מודע לעצמו ולנוכחות שלו, מה שהופך אותו לפרפורמר נפלא עם המון עוצמה וקסם. במויאל היה משהו פחות מודע".

 

עקב התלהבותך מהבנים הבנויים לתלפיות, יצא לך דימוי של "טורפת" גברברים צעירים.

 

"אני יודעת שהרבה היו רוצים לראות אותי ככזאת, כי זה מכניס איזשהו תבלין מאוד אקזוטי לדמות שלי. אף אחד לא מוכן לקבל את העובדות, כדי לא לקלקל את הסיפור, אבל אני אומרת לך חד וחלק שאני מתפעלת מכל אדם יפה. למען האמת, זה בא ממקום של אמא שגאה בילדים שלה, שרוצה לחבק אותם ולצבוט להם את הלחיים. זה מה שאני עושה עם התלמידים שלי, אצל הנשים מחזקת את הנשיות ואצל הגברים מחזקת את הגבריות".

 

את רואה בזה שליחות לטפח את הדור הבא של הזמרים?

 

"בהחלט, אבל במובן הזה אני לא מורה, אלא מישהי שרוצה להעביר משהו מתוך הרבה ניסיון ומודעות גדולה מאוד. אני בן אדם אנליטי ולמדנית גדולה. למדתי הרבה בעולם, ואני מכירה בערך הזה של ללמוד. השקעתי המון כסף בלימודים, מספיץ' תראפי ועד זמרי אופרה שלימדו אותי, באמריקה וכאן. למדתי מחול אצל לואיג'י, למדתי סטפס והתחלתי כרקדנית בלט מודרני וקלאסי אצל גרטרוד שטראוס, למדתי שירה, למדתי משחק אצל רוטה האגן בניו יורק, והיו לי הרבה מורים פרטיים. עד היום אני הולכת להתייעץ עם אנשי מקצוע, כדי להשביח ולשפר את הכישרון. תמיד חלמתי ללמד, מגיל צעיר, אז אין סיבה שלא אעזור לאנשים צעירים לעשות את זה".

 

ונראה לך נכון שחושפים אותם למסגרת תחרותית לוחצת כבר מההתחלה?

 

"אם זה מה שהם רוצים אז למה לא. עובדה שהם עמדו בזה, ועשו זאת יפה".

 

אולי כל אחד מהם פשוט רוצה את 15 דקות התהילה שלו, כצורך אנוכי.

 

"אז גם טוב, אם יש להם את הצורך הזה. אבל אם הם יכולים גם להפיק מזה שירה טובה ושאנחנו נרוויח מכך, אז למה לא. זה כל כך יפה לראות אנשים לגמרי חדשים שרים ברמה כזו, גם אם המסגרת מגבילה אותם לקאוורים. אבל תראה איזה טיפול מדהים וגילוי מבחינתנו של שירים כל כך ישנים, שקיבלו אופי אחר. אם זה היה חיקוי, לא הייתי סובלת את זה, אבל אם זה ביצוע בעל אופי אחר, אז יש לכך ערך מוסף. החשיבות של התוכנית היא בזה שאתה מפנה מקום בפריים טיים לאנשים חדשים ומגלה אילו כישרונות יש מסביבך".

 

את לא חושבת שהם היו צריכים קצת יותר להזיע כדי לזכות בחשיפה הזו?

 

"זו עוד נישה שמאפשרת הזדמנות שאחריה אפשר לחזור לחדרי חדרים ולעבוד. אני, כשהיה לי את השלאגר הראשון של במצעד הפזמונים, 'השמש היא האור של העולם', פתאום הייתי בראש מצעד הפזמונים, והייתי בסך הכל בת 22. אז אמרתי לעצמי, ריקי, את הולכת עכשיו ללמוד. ואז נסעתי לארצות הברית לארבע שנים ולמדתי, וחזרתי, ועוד ארבע שנים עברו, והציעו לי כל מיני דברים שלא הסכמתי לעשות אותם, אלא רק בדרך שלי. אבל אף אחד הוא לא דוגמה לאף אחד. העיקר שיעשו מוסיקה. זו תקופה כזו שאנשים אוהבים תחרויות, הכל מוקצן. פשוט צריך לחזור קצת לפרופורציות".

 

אין לי בעיה להתפשט

 

לפני שנתיים השתתפה גל בסרט "השיבה מהודו", שביים מנחם גולן, ולדבריה, "זו היתה חוויה גדולה. קודם כל זו הודו, משהו שלא עוזב אותי והולך איתי כל הזמן. להסתובב בהודו ולצלם כל מיני מקומות שאנשים לא מגיעים אליהם. למשל, המקום שבו רודיארד קיפלינג כתב את 'ספר הג'ונגל'. בסרט הזה הייתי בעיקר אובזרברית של קולנוע. הרי רוב הזמן השחקן יושב ומחכה שיסדרו את כל העניינים הטכניים עד שיגידו 'אקשן'. מנחם גולן הוא שועל קולנוע, משוגע על קולנוע, אבל לא במאי דגול. לא היתה לי איתו חוויה של עבודה אינטימית ומעמיקה על תפקיד".

 

אבל להפשיט אותך הוא הצליח.

 

"כן, כי קראתי את הספר והבנתי שזה נכון לתפקיד. בשבילי זו היתה חוויה חשובה, כי אני מאוד אוהבת את הקולנוע האנגלי-אירופאי, שלא שם דגש על יופי. הם לא מפחדים מריאליטי. לעומתו, הקולנוע האמריקאי מקפיד על פוליטיקלי קורקט, על צורה ועל פאשן. תמיד מדובר בבחורות יפות וחתיכות, ואם צריך לצלם סקס מצלמים גוף של מישהי אחרת, והשחקניות לא ממש מתפשטות. הכל שם מטופח, מלוטש ומטופל. אני אוהבת את הטבעיות של הקולנוע האירופאי, וטוב שאנחנו יותר קרובים לזה. לכן לא היתה לי בעיה עם סצינות העירום. זה לא היה גס, אלא די מעודן. כשאתה מתבגר, אתה פחות מתבייש. זה אולי היה צריך להיות הפוך, אבל מה לעשות, דווקא עכשיו אין לי בעיה לחשוף את הגוף.

 

"אבל זה עוד לא הקולנוע שאני מייחלת לו. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל נקווה לסרטים יותר משמעותיים ולבמאים יותר טובים. האמת, אני נורא אוהבת קולנוע ומקווה לעשות יותר. עבדתי עם עמוס גיתאי ב"זיכרון דברים", וזה היה מעניין, ועשיתי דרמת טלוויזיה עם ניצה גונן ואסי דיין, שזה גם היה כזה חצי קולנוע. אני גם אוהבת לצפות בסרטים, כמעט כל יום רואה סרט, וחולה על הסרטים הישראלים החדשים. השנה, לשמחתי ולמזלי הייתי שותפה, אומנם רק בשיר, בסרט 'מדורת השבט' הנהדר".