לראות את הבן אדם

נמרים בחליפות, לביאות רעבות, שועלים במשרדים יאפים. בג'ונגל הקפיטליסטי לא כל אחד שורד, אבל אתם מוזמנים לראות מעבר

קטיה וליקורדוב היא נערה גבוהה ויפה להדהים. לילה אחד היא קמה ממיטתה וגיששה את דרכה בחושך כשידה נשלחת בתנועה מורגלת אל מתג האור כדי להפעיל אותו. שוב התקלקלה המנורה, היא חשבה. היא מביטה בראי בעלטה המוחלטת ומחכה שעיניה יתרגלו לחשיכה. אבל הן לא מתרגלות.

 

עם הדקות החולפות נעלמו להם שרידי השינה האחרונים וחשש מתחיל לטפס במעלה גרונה. משהו כאן ממש לא בסדר, משהו כאן ממש ממש לא בסדר, לפחות שיהיו צללים, לפחות שאני אראה איזו דמות חשוכה במראה, היא חושבת.. לפתע קר לה בכל גופה, איבחה מהירה של פחד משתק. קטיה רצה למקום היחידי שאפשר למצוא בו שמץ של ביטחון.

 

"אמא האור דולק..?"

 

" כן מותק, למה?"

 

"את רואה אותי, אימא?"

 

"כן מותק, למה?"

 

אבל אמא כבר ידעה למה. באותו לילה כירסמה מחלת הסכרת הארורה והממושכת את שרידי הראייה האחרונים של קטיה. כיום קטיה אמנם עיוורת מוחלטת במהלך היום אבל בלילה היא חולמת שהיא רואה. ובחלום אחד, שחוזר לה כל הזמן, עומדת קטיה מול המראה בעלטה מוחלטת ולאט לאט התמונה מתבהרת. בהתחלה רואים את השיער הבלונדיני, אחר כך מתבהרים להם תוי הפנים המושלמים, ואז, ברגע נפלא של חסד, קטיה רואה את עצמה.

 

סיפור אופטימי

 

אני אוהב את קטיה שעלתה מאוקראינה לישראל בגיל 21. אני אוהב את קטיה שלמרות הטרגדיה הכפולה שלה (מות אביה, וההתמודדות עם קשיי העליה בתוך עיוורון מוחלט) הצליחה לסיים תואר שני ותוך כדי כתיבת התזה על העסקת עיוורים בשוק העבודה באוניברסיטת ת"א, היא מספיקה לשחות, לרקוד, לקרוא ספרים, לשמוע מוסיקה ולעשות ספינינג. אני אוהב את קטיה כי היא מנצחת את החיים ובגדול. אני אוהב אותה כי היא יפה מבפנים ומבחוץ.

 

פגשתי אותה במסגרת הפרוייקט "בא מבפנים" של טלעד ושלי. יחד איתה הגיעו עוד כ-8 עוורים שבאו לקחת את גורלם בידיהם ולהרים קמפיין חברתי שבפעם הראשונה ייצא מהם עצמם.

 

היו להם המון טענות על קמפייני התרמה למיניהם שהכניסו כספים להזרמת מערכות ומשרות ממסדיות, ובמקביל חיסלו להם את התדמית סופית. הם לא רוצים יותר להיראות מסכנים והם אכן לא מסכנים. לדעתי הם לא יסכימו איתי (כי השאיפה שלהם היא להיות רגילים), אבל הם גיבורים.

 

כשראיתי אותם בפעם הראשונה, מגששים את דרכם, חשופים למבטים של כולם, נראים ואינם רואים, יושבים במסורבלות כשהידיים מכוונות את הגוף לכיסא, משתתקים וממתינים למוצא פי, עלתה דמעה בעיני. אינסטינקטיבית עצמתי את עיני כדי להרגיש אחד מהם, לפחות לחמש דקות, ואז עלתה בי המחשבה שהם לא יכולים לפקוח את עיניהם אפילו לא לשתי דקות כדי להרגיש כמוני. הרגשתי במצב לא הוגן שבו אני רואה ואינו נראה, מצב של עליונות מסויימת. אבל אז גיליתי שאני שבוי באותן סטיגמות שבדיוק אותן התכנסנו לנפץ.

 

שתקנו כולנו, ואז הרגשתי שהם בוחנים אותי, הם רואים אותי, לא בעיניים הרגילות שלנו. קצת אחרת, אבל הם רואים אותי.

 

באותו רגע שהבזיקה בי ההבנה שהחבר'ה הנפלאים האלה יכולים לראות, נפתחנו כולנו. היתה אווירה מדהימה והיתה הרבה אהבה באוויר. משה למדן השנון מפתח תקווה, עינת אובל המדהימה שרק אז ביום ראשון, באותה סדנה סוף סוף הבנתי את מלוא המשמעות של הקמפיין "לראות את הבן אדם" (לפני כשנה היה לי ולעדי לי רן הכבוד לעזור לה להרים את הקמפיין) מאיר ברבי שהצחיק אותנו עד דמעות, דורית האנרגטית להפליא שכל הזמן טילטלה את האווירה, אורן גנור מנהל הקריאטיב של התסריט, קופירייטר עיוור שעבד שלוש שנים בלפ"מ (וכאן אני חייב לתת הרבה כבוד ללפ"מ) חבר יקר ואהוב. 

 

היה שם גם שמעון כהן, עיוור מלידה, נציג הממסד אמנם (ידו על ברז התקציבים לעוורים) אך כאן הוא הפליא באומץ ליבו להתעמת עם תדמיתו, להשתלב ולתרום כמו כולם למען העניין המשותף. שלומי תמיר, טכנאי בגלי צה"ל ששמיעתו כל כך אבסולוטית עד כי הוא יודע לזהות איזה מטבעות הוטלו לרצפה או באיזה מכונית מדובר לפי רעש המנוע. והיה גם אמית הרמן, מדריך בחממות הקריאטיב, קופירייטר רואה שבא לעזור. והיתה גם אריאלה לב ארי, שכולה לב.

 

היה אושר גדול במפגש הזה. 

 

האם חיה עיוורת יכולה לשרוד בג'ונגל?

 

אבל דיברנו גם על איך אנחנו פורצים לעזאזל את חומות ההגנה של המעסיק, איך גורמים לו להתעלם מהסטיגמות ולתת לנו הזדמנות להשתלב בשוק העבודה החופשי. כשהדיון החריף והרגשות גאו, ברחתי אל דמיוני וראיתי ג'ונגל קפיטליסטי: נמרים בחליפות, לביאות רעבות, שועלים במשרדים יאפים.

 

ראיתי את האנשים הנפלאים שמסביבי ולא יכולתי להימנע מהפחד שמא יטרפו אותם שם בחוץ. הנתונים לא מחמיאים במיוחד:  רק אחד מכל ארבעה עוורים שהוכשרו לעבודה ע"י השירות לעיוור- עובד. מתוך 21 אלף עוורים, רק 1,200 עובדים בשוק הפתוח. הם מוכשרים, הם מקסימים והם חכמים להפליא. חוץ מהעיוורון של המעסיקים אין שום סיבה שהם לא יישתלבו, כל מה שצריך זה לנסות ולתרבת את הג'ונגל.

 

נשמע קשה? לא על פי קטיה. "אתה יודע איך עושים את זה יוסי?" היא אמרה לי, "בלי כעס, עם המון סבלנות, עם אופטימיות ושמחה..."

 

אז תודה רבה לך קטיה וליקורדוב, את כמובן צודקת.