איך נסעתי לירכא ו(כמעט) הבאתי להם ניצחון

הפועל ירכא, בלי זר ובלי כסף, נאבקת על חייה בתחתית הליגה הלאומית. אורי יסעור חזר מביקור ממקום בו משחקים כדורסל בלי כוכבים, רפי גינת או שדרניות קווים

10 שניות לסיום. הגנת האורחים בשמירת לחץ על כל המגרש. אילן נניקשווילי מוביל את הכדור, לא מצליח להשתחרר, ומוסר לשלמה יאסו, שחקן הנשמה של הפועל ירכא. יאסו לא ממתין, עולה לזריקה מחצי מרחק ו...

 

ארבע שעות קודם לכן יצאתי מתל אביב. "אני מביא לכם את הניצחון", אמרתי בטלפון ליו"ר הפועל ירכא, דני ברכאת. דני לא הגיב. מי כמוהו יודע שבמצבה הנוכחי זקוקה ירכא לכל שביב מזל, וכי אין לפסול על הסף אפילו הבטחה מפוקפקת כזו, מפי עיתונאי שמעולם לא פגש. הפועל ירכא מדורגת בתחתית ואני בדרך למשחק מול קרית ביאליק, הקבוצה היחידה בליגה הלאומית חוץ מירכא, שעדיין לא ניצחה.

 

לפני חצי שנה נסעתי צפונה באותה דרך. אז היה זה לסכנין - המרוחקת כ-20 דקות נסיעה מירכא - שחגגה באותו ערב את הזכייה ההיסטורית בגביע. ההשוואה, חשבתי, מתבקשת. ירכא, שהעפילה בשנה שעברה לליגה הלאומית, היא הקבוצה הדרוזית הראשונה בליגת המשנה מאז ומעולם, וגאוות מיעוטים תמיד הופכת את הספורט למעניין הרבה יותר.

 

ההשוואה הנ"ל מתחילה להיסדק כשאני מגיע לכפר. כ-12,000 תושבים גרים בירכא, הבנויה על צלע ההר, הצופה אל חופי הגליל המערבי, סמוך לגוש תפן. מתוכם, התריסר שפגשתי לא יודעים איפה נמצא אולם הכדורסל. בעוד בסכנין כל הכפר חי ונושם כדורגל, בירכא יכול וואאל אבו-עבלה, המקביל המקומי של עבאס סואן, ללכת ברחוב הראשי מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. בסוף מתברר שהאולם בירכא בכלל בשיפוצים, והמשחק ייערך במעלות.

 

ירכא פותתת את המשחק בהתלהבות ורצה 0-5 בדקה הראשונה. לאחר מכן מתבררת החולשה הגדולה של הקבוצה בהגנה, ומתנהל פינג-פונג שמרמז על הצפוי בהמשך המשחק. 21:20 בתום הרבע הראשון.

 

ה'קומץ' של ירכא מונה כחמישה אוהדים היושבים במבנה יהלום במרכז היציע. מסביבם פזורים, זוגות-זוגות או שלשות-שלשות, כמה בני משפחה, חברים ומקורבים. סך הכל, כולל 20 שחקנים, 2 שופטים, מאמנים, אנשי מזכירות ועיתונאי אחד, יש באולם כ-60 איש.

 

כבר בדקות הראשונות ניתן לאתר מי הם חביבי הקהל. ראשון הוא אבו-עבלה, בן המקום, שמשחק בקבוצה מאז ומעולם. שלמה יאסו, בן העדה האתיופית שגדל במועדון, עבר לקריית מוצקין וחזר לפני שנתיים, הוא ה'עמי נאווי' של הקבוצה. שחקן נשמה שנלחם על כל כדור, והיחיד שהאוהדים מעודדים את רוחו אחרי החטאות.

 

את הרוטציה משלימים האחים אילן ומוטי נניקשווילי, ליאור שגב הצעיר, וראפת ח'אדר בן ה-37 (רפי בפי האוהדים), הזכור אולי לחלקכם כשחקן מ.כ. חיפה לפני ארבע שנים. חאדר הוא הסאבוניס של ירכא. שחקן גבוה, מבוגר ואיטי, שלא מסוגל לשחק יותר מ-20 דקות, אך למרות זאת עדיין מהווה את בסיס השלד של הקבוצה. כפי שאמר אדם, אחר האוהדים: "כשרפי טוב, כל הקבוצה משחקת. כשהוא חלש, שאלוהים יעזור לנו".

 

קרית ביאליק פתחה טוב יותר את הרבע השני, ואף עלתה ליתרון שיא בן חמש נקודות (31:26), אולם שתי שלשות רצופות של אילן, האח הצעיר לבית נניקשווילי, מחזירות את היתרון למסלולו – נקודה לכאן, נקודה לכאן. 35:34 במחצית.

 

כפי שאולי שמתם לב, ירכא היא הקבוצה הישראלית ביותר בארץ. מדובר במועדון היחיד מבין 24 הקבוצות המקצועניות במדינה, המשחק ללא זר. שיחה במחצית המשחק עם נדים סלאמה, שהצטרף לפני שבועיים להנהלת הקבוצה, שופכת מעט אור על הצד השני של הקלעים בירכא.

 

"אתה עיתונאי, נכון? חשוב שידעו מה הולך כאן. לפני שנה הוחלט לאחד את כל הרשויות המקומיות באיזור. ערכו בחירות, אבל חלק מהתושבים בכפרים האחרים החרימו את הבחירות. תוך פחות משנה החליט משרד הפנים לבטל את האיחוד, ומכל זה יצא שהקבוצה לא קיבלה כסף כבר שנה.

 

"נפגשנו עם שרת הספורט לימור לבנת, היא הבטיחה הרים וגבעות, אבל שום דבר לא קרה. נפגשנו עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אילן כהן, ושוב, קיבלנו רק הבטחות. הקבוצה כרגע בחובות של חצי מיליון שקל. זה כסף קטן עבור הרבה אנשים, אבל מבחינתנו אנחנו נמצאים על סף פירוק. כל אחד מאיתנו נתן כמה כסף שהוא יכול, ואנחנו לוקחים הלוואות מאנשים לפני כל משחק, כדי לממן את האולם. יכול להיות שלא נחזיק מעמד בשבועות הקרובים".

 

בהרבה מקבוצות הכדורסל בארץ אפשר לשמוע סיפורים דומים, אבל נדמה שבירכא המצב אכן חמור. ברכאת איים להתפטר לפני כשבועיים אך בסופו של דבר נשאר. השחקנים לא קיבלו משכורת כבר חודשיים והמעבר לאולם הביתי נדחה, מאחר ודרושים 25 אלף דולר לתיקון מערכת החשמל, שלא נמצאים בקופת המועדון.

 

המחצית השנייה נפתחת בריצה מקומית של 2-6. בדקה ה-22 מאבדת קרית ביאליק את הכדור וירכא יוצאת למתפרצת. לראשונה מאז פתיחת המשחק נעמדים חלק מהאוהדים על הרגליים. ההתקפה מסתיימת באייר-בול של וואאל, והקומץ מתיישב. 50:49 בתום הרבע השלישי.

 

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סובל המגזר הדרוזי מאפליה ברורה בהשוואה ליישובים היהודיים, גם אם מצבו עדיף על זה של המגזר הערבי. בירכא לדוגמא, אחוזי הזכאים לבגרות נמוך במיוחד, למרות שיפור מסוים בשנים האחרונות. למרות זאת, בעיות הזהות והנאמנות של הציבור הדרוזי עדיין לא עלו מעל פני השטח, וגם ביציע במעלות מקפידים אוהדים רבים להסתייג מההשוואה עם סכנין.

 

רק מעטים מבין האוהדים מסכימים לטענה שהקבוצה מייצגת את הכדורסל במגזר הערבי, ולא רק במגזר הדרוזי. בכל מקרה, בכדורגל כולם בכלל אוהדים את מכבי או הפועל חיפה.

 

גם ברבע האחרון הקהל שומר על איפוק. שלוש דקות לסיום, והכדור אצל ירכא שמוליכה 65:68. "אתם הולכים לנצח", אני קובע בהתלהבות, שלא מצליחה להדביק את הקומץ. "כבר הפסדנו השנה פעמיים בדקה האחרונה", עונים לי. למרות זאת, שתי דקות לסיום כבר יש מניין אוהדים שמוחאים כפיים בקצב, יחד עם קריאת העידוד המקומית, 'איירכא ירכא'.

 

לאורך רוב המשחק שמרו האוהדים על כללי הנימוס. הקריאות של אחד מהם: "מספר חמש תיזהר ממני", גורמות בעיקר לפרצי צחוק בקרב הקהל, בעיקר בגלל זהותו של חמש של קרית ביאליק, ג'וש קרופורד, שלא נראה מוטרד במיוחד מאיומים בעברית. אבל דקות ספורות מאוחר יותר מצטרף כל הקהל לקללות אל עבר השופטים, שמהוסות במהרה על ידי ברכאת.

 

30 שניות לסיום. קרופורד משווה מהקו ל-72:72. הקהל עולה על הגדרות (ומורד משם מיד על ידי מאבטח בודד), ירכא יוצאת להתקפה, מאבדת את הראש ואת הכדור. כפיר מרדכי קולע לביאליק.

 

בירכא עדיין זוכרים בערגה את משחק העלייה בתום העונה שעברה, מול סקציה מעלות, הניצחון הרשמי האחרון של הקבוצה. אז אירחה ירכא במגרש הבטון באבו-סנאן השכנה, שעדיין משמש אותה כמגרש אימונים. 700 צופים הגיעו אז למשחק, מספרים בקהל, והחגיגות נמשכו שעות ארוכות.

 

"בעזרת השם נשחק כבר במשחק הבית הבא באולם בירכא", אומרים בקבוצה. "ואז יגיע יותר קהל". אחד האוהדים מוצא הסבר אחר למיעוט האוהדים: "בתקופה של מסיק זיתים לאף אחד אין כח לכדורסל". בכל מקרה, מסכימים כולם, העתיד יהיה טוב יותר. רק נדים סלאמה תוהה בקול רם: "אני לא יודע אם במצב הנוכחי יש לנו זכות קיום בליגה הלאומית".

 

10 שניות לסיום. הגנת האורחים בשמירת לחץ על כל המגרש. אילן נניקשווילי מוביל את הכדור, לא מצליח להשתחרר, ומוסר לשלמה יאסו, שחקן הנשמה של ירכא. יאסו לא ממתין, עולה לזריקה מחצי מרחק ומחטיא. ריבאונד של ביאליק. המשחק נגמר.

 

עם הבאזר קמים האוהדים ויוצאים החוצה. רק בחוץ, אחרי שהמשחק נגמר, אפשר להבחין על פניהם כי מדובר באוהדים שרופים באמת, שכואבים את המצב של קבוצתם. הם עומדים סביב ברכאת, שנראה מדוכא לא פחות, ודורשים ממנו תשובות על היכולת החלשה של השחקנים. "יש לנו מאמן חדש", אומר להם ברכאת, "ויש לו את כל הקרדיט להעיף שחקנים שלא ישחקו כמו שצריך".

 

היחיד שנשאר על הפארקט דקות ארוכות אחרי המשחק, לצד שחקני ביאליק החוגגים, הוא אילן נניקשווילי, שמאשים את עצמו בהפסד. "מה זה עוזר ששיחקתי טוב משחק שלם, אם בהתקפה המכרעת לא הוצאתי מסירה טובה?", הוא שואל. בדרך החוצה אילן ניגש אל ברכאת ולמאמן יריב ורשיצקי ומתנצל בפניהם על ההפסד. יריב כועס עליו: "אל תיקח אחריות על מה שלא קשור אליך".

 

אני מעכב עוד מספר דקות את הרכב המסחרי הקטן שלוקח את שחקניה היהודים של הקבוצה למקום מגורים בקריות, כדי לשוחח עם יאסו. למרות ההפסד, שלמה לא מאבד אמונה: "אנחנו לא מספיק מאומנים, אבל עכשיו, כשיריב הגיע, בטוח נשתפר. יש לנו את רביעיית הגארדים הטובה בליגה, ואם יביאו לנו זר גבוה, אנחנו יכולים לנצח את כולם. אנחנו קבוצה של מאבקי עלייה, לא מאבקי ירידה".

 

כל ילד שמשחק כדורסל חולם להיות מיקי ברקוביץ'. או דורון ג'מצ'י, או עודד קטש, או טל בורשטיין. תלוי בתקופה בה הוא גדל. 99 אחוזים יאלצו להיפרד מהחלום במקביל לפצעי הבגרות הראשונים שלהם. 99 אחוזים מהנותרים גם לא יזכו שרפי גינת יקרא בשמם, או אפילו ששדרנית קווים כלשהי תבקש מהם לנתח את הסיבות להפסד. רובם ימצאו עצמם במגרשי ליגות המשנה, רחוק ממעגל ההתעניינות התקשורתית. סביר שהאולם במעלות לא הופיע באף חלום של אף ילד. מצד שני, נראה שהשחקנים כאן נהנים מהעבודה יותר מרוב סוכני הביטוח שאני מכיר.