המוהיקני התימני האחרון

הדיסק החדש של ציון גולן מציג שירת נשמה אותנטית, לא מושפעת ממקסמי שווא של פופולריות אופנתית

גם מי שלא מבין תימנית, לא יכול להתעלם מיכולתו הנדירה של ציון גולן כזמר. ודומה שהמענה לתהייה, אם העדה התימנית נהנית מזה שהוא שר בשפתה יותר משמפסיד הציבור הישראלי כולו בכך שגולן ממעט לשיר בעברית, ברורה. ההפסד הוא של כולנו. אולם גולן, 49, יליד הארץ, בחר, כמפעל חיים, לשמר את השירה התימנית, לפארה ולהנחילה לדורות הבאים. איכות הכוכב שלו מסייעת לו במלאכתו.

 

גם דיסק זה, שכולל תשעה שירים (מרביתם חדשים, כולל חמישה לחנים שהוא שותף בכתיבתם וארבעה טקסטים של מרדכי יצהרי) ושתי מחרוזות (ר' שלום שבזי ואהרון עמרם), מציג את גולן כמוהיקני אחרון. זמר ויוצר מסור, אחד הבודדים שיודע, מסוגל, מבין ומדייק. שירת הנשמה שלו אותנטית, לא מושפעת ממקסמי שווא של פופולריות אופנתית.

 

המוסיקה של גולן טקסית, גברית, לאירועים ולשמחות, ריקודים ותהלוכות, בר-מצוות וחתונות, לתפילה (כמו שיר הנושא) ולהתייחדות ('לך אלי' לחן של יאיר גדסי, מהבולטים בדיסק).

 

ההפקה המוסיקלית (קשתי לוי ועמי כהן) לא מתוחכמת, פשוטה וקולנית, להוטה בדרכה המיסיונרית, ניתנת לשיחזור על כל במה. האריזה, לעומת זאת, פשוטה מדי: התצלום ייצוגי, הגרפיקה נזירית, ללא נוכחות מילולית.