כולנו יודעים מהי "פלצנות", כמעט באופן אינטואיטיבי. כלומר, קל מאוד לזהות אותה כשנכנסים בשעריה של מסעדה תל אביבית, מעוצבת כניאו-ביסטרו ניו יורקי, שרבע מן התפריט שלה כתוב יפנית באותיות עבריות, עוד רבע - בצרפתית, ואין בו אפילו משפט עברי תקין אחד לרפואה.
קל עוד יותר לזהות פלצנות, כשקוראים בתפריט כזה ומגלים, שלתיאורה של צלחת אחת נדרשות חמש-עשרה מילים לפחות, ואין אפילו צלחת אחת שתתהדר בשם קצר ושווה לכל נפש. לדוגמה, מתי לאחרונה אכלתם בתל אביב, במסעדות מעוצבות שכאלה, קבב עם סלט וטחינה? אי אפשר הרי, יש רק "קבבוני טלה רך צרובים בגריל פחמי הדרים על מצע של בייבי עלים צעירים, בזילוף ויניגרט הדרים ובעיטור קרם טחינה גלילית ירוקה", ותוך כדי שאני כותבת את זה, כבר אני חוטפת צרבת, כי התופעה הולכת ומתפשטת, והתופעה לא טובה. מאוד לא טובה.
אני אשתדל להמשיך ולכתוב בלי לומר מילה אחת על אייל שני: זה קשה, אבל המאמץ ראוי, מפני שהבעייה אינה בו, אלא בנו. קנינו את השטות הזאת, וכולנו ממשיכים לשלם תמורתה יותר מדי כסף (לא כולל תשר, כמובן).
אבל מהי בעצם ההגדרה של פלצנות, להבדיל מהיכולת של כל אחד מאיתנו לשחרר לחלל העולם תיאורים פלצניים פרודיים פחות או יותר? שנים חיפשתי הגדרת עבודה יעילה ומחכימה, עד שאיש חכם אמר לי פעם ש"פלצנות היא הפער הבלתי נסבל בין המילים לבין הדברים". ושוב תודה לדני דאור, מתרגם בחסד, כותב מרתק ובשלן מעולה, על חוכמתו ועל נדיבותו.
זו ההזדמנות הנאותה, נדמה לי, להכריז על תחרות "תיאור הצלחת הכי פלצני שאפשר להעלות על הדעת". תרומות מפרי עטם של גולשים יתקבלו בברכה בתגובות לכתבה, והמנצח, כך אני מבטיחה, יזכה בספר העומד כאן לדיון.
ידידים? אנחנו?
אם כך, נתחיל במילים: "בישול למען ידידים" הוא תרגום רע ומנוכר של "Cooking for Friends", ספר מאת אלסטר הנדי, אחד הגאונים התורנים של תוכניות האוכל של הבי.בי. סי. למה אי אפשר היה לקרוא לו פשוט "לבשל לחברים"? אולי כי זה פשוט מדי? ידידים? הקונצפט זר לתרבותנו: הלא בישראל, ידידים הם מי שפגשנו בפעם האחרונה בקורס מ"כים בג'וערה, ואם נפגוש אותם היום במקרה, ברור שנצ'פח אותם בעוז, אבל לבשל להם? יש גבול.
ועכשיו, הבה נתבונן בפער. כשמתרגמים ספר בישול לעברית, לבד מתהילתו שמעבר לים צריכות להיות עוד כמה סיבות טובות לכך. למשל, שהמגוון הקולינרי שהוא מציע איכשהו נגיש לתרבות האוכל המקומית. בשנים האחרונות בורכנו וקוללנו בהמון מטבחים מעורבים שכאלה.
אני לא רוצה לכתוב פיוז'ן, כי גם המילה הזאת נגועה בפלצנות. פיוז'ן יש בכל מטבח. השאלה המעניינת היחידה היא מתי זה התחיל: לא הייתם חושבים על פיצה כדוגמה לפיוז'ן, אלמלא נזכרתם שאת בצק הפיתה הביאו הערבים לאיטליה ואת העגבניות כפרי ראוי לאכילה הטמיעו במטבח האיטלקי רק בסוף המאה ה-17, והרי לכם פיוז'ן תלת-תרבותי מענג: ומה עם העובדה שבאנגליה שותים תה בחלב כמנהג ההודים מקדמת-דנא, וברומניה נהוג תבשיל אורז ובשר שמקורו פרסי לחלוטין?
אז למה לתרגם?
כן, אני סוטה מהנושא. זה מה שקורה כשהצרבת מכה. נשוב לספר. והנה הדברים עצמם, או חומרי הגלם שלהם:
שורש גלנגל, אונג צ'וי, מיץ ליים טרי, דלעת אפורת-קליפה, עלי קפיר ליים טריים, ביצי ברווז, טבסקו (אבל לא רגיל חלילה, כי אם כזה שעשוי חלפניו דווקא), ביצי חופש, חסת צ'יקורי, צ'אנה דאהל, בלאצ'ן, תבליני פנצ'פורן, סלסיפי, לפת רוטאבגה, חצילוני אפונים, עלי ריחן תאילנדי, גרגרי סויה שחורים שלמים משומרים במי מלח, דג בקלה מעושן, תה סוצ'ונג-לפסנג, פטריות מורל.
בעמוד 100 (מתוך167) הפסקתי למנות את המרכיבים שפשוט לא תוכלו למצוא אפילו בעיר הגדולה, מפני שהם מתאימים לתרבות בישול בריטית עכשווית, וזו מבוססת על תחושת נחיתות עמוקה כלפי מטבחים של עמים כבושים (הודו) וכלפי כל מה שמדיף ממנו ריח של אקזוטיות בפרוטה (תאילנד מצד אחד ואיטליה מצד שני. עניין של טעם). ובכן, למה לתרגמו?
ולמזון עצמו: אין כאן הגדרה, לכמה ידידים מיועדים הדברים, אבל ברור מאליו שהפרזנטציות המקצועיות של המנות המוכנות מחייבות זריזות ידיים של רב-מג, וניסיון מקצועי של סטייליסט אוכל בתחרויות ריצה למרחקים ארוכים. אי אפשר, במטבח הביתי וכשמבשלים לארבעה ידידים, להכין ארוחה סבירה אחת מתוך הספר הזה בלי לשבור את הגב (וצרבת כבר אמרתי?), להגיע נוטפי זיעה וזוחלים על ארבע אל שולחן הסעודה המעוצב, וגם לעמוד בלוח הזמנים המחייב בישול של כל דבר כמעט סמוך מאוד למועד ההגשה.
זה, כמובן, בהנחה שטסתם ללונדון וחזרתם עם כל המרכיבים טריים-טריים, כמו שנהוג וצריך. ובכן, זהו ספר מאוד לא נכון לבשלן הישראלי, והמילים שבו רחוקות מאוד מן הדברים שיעלו על שולחננו כשנבשל לחברים שלנו.
אז למי בכל זאת מיועדת יצירתו של אלסטר הנדי, שיש בה מנות כמו מרק דלעת מוגש עם גרעיני דלעת קלויים וגבינת עזים (הייתם מעזים? מרק וגרעינים בצלחת אחת?) או כדורי פלאפל שאחד המרכיבים שלהם הוא – שומו שמיים – צרור שמיר, אבל אפשר להגיש בלי פיתה (הייתם מגישים כך?) או "עוף ציד צלוי בסיר עם תפוחים, כרוב, ערער ושמנת"? אולי היא מיועדת לפלצנים שבינינו. אם רכשתם את הספר, הביטו במראה.