מקום בלב

אחרי 10 שנים של עבודה נראה שאריאל הורוביץ סוף סוף מצא את מקומו. גבע קרא עוז על "מנסה ספר", אלבומו החדש והטוב ביותר עד כה

כבר קרוב ל-10 שנים שאריאל הורוביץ נמצא בעולם הרוק הישראלי, אבל רק כעת נדמה, סוף סוף, שהוא עלה על המסלול הנכון.

 

הורוביץ לא גזור מהחומרים שמרכיבים סופרסטאר. המוזיקה שלו מצטנעת, עדינה, נשענת על התחכום המילולי. יומרה מוגזמת, לפיכך, היא הדבר המזיק ביותר עבורו. כשהוא נותר במסגרת המצומצמת שהוא ממלא, השירים הקטנים והחביבים שלו מצליחים לענג ולרגש. ברגע שהוא מנסה לחרוג לכיוונים אחרים, הוא קורס.

 

האלבום הראשון של הורוביץ הציג בעיקר כשרון מבטיח. "יאללה ביי" ו"סיגל נחמיאס" אמנם נהפכו ללהיטי קומזיץ וחבר'ה, אבל לא מדובר בשירים שנחרטו לנצח. האלבום השני של הורוביץ היה מאכזב במיוחד - "רנה" אמנם נהפך ללהיט ענק - אבל שאר השירים היו בינוניים והאלבום ספג ביקורות קשות ואכזבה מסחרית.

למרבה המזל, הכשלון לא שבר את הורוביץ, אלא חישל אותו. הוא בחר להתנתק מבית הגידול של "הליקון" ולצאת לדרך עצמאית בחסות ה"בארבי". הורוביץ חרש את הארץ בהופעות, גיבש שירים חדשים, ושיחרר כעת את אלבומו השלישי והטוב ביותר עד עתה "מנסה ספר".

 

הורוביץ לא שינה את הסגנון שלו. הוא עדיין כותב שירי פופ ארץ ישראלי קליטים ומלודים, שנשענים על טקסטים סיפוריים ומתוחכמים. השוני, כך נדמה, נמצא בבגרות של הורוביץ, שמשתדל הפעם שלא לקפוץ מעל לפופיק. זה אינו אלבום מושלם. ההפקה של עובד אפרת, כתמיד, עדיין מעט שמרנית ונוסחתית לטעמי. אבל בחלק מהשירים, בעיקר באלה שבהם הטקסט פוגע - הורוביץ מצליח להצדיק את התקווה שנתלתה בו כיורש אפשרי למאיר אריאל.

 

"קטיף הפלפל", "נבחרת הכדורמים של עמק הירדן" ו"מקדשים" הם שירים מקסימים שמעידים על כשרון רב ורגישות רבה למילים וסיטואציות. השיר הטוב באלבום הוא "החדר של סבתא", המוקדש ללאה הורוביץ ומתאר בקסם רב את דמותה: "הייתה מפסידה בדמקה וחותכת עוגה / הרבה אהבה בצלחת, מעט במגע / אפילו המקרר טרטר גרמנית / 'המנוולים מייצרים דברים טובים'". לא כל השירים באלבום שומרים על רמה אחידה, ודומה שניתן היה לסנן את חלקם החוצה אבל פשלות מביכות אין כאן, והתוצאה הכללית בהחלט משביעת רצון.