סימני תשובה

"מראות מצחיקות", ספרה הראשון של עליזה אלראי, מתאר משפחה ספרדית בשנות החמישים, וכמתבקש הוא משופע בפתגמים ומשלים עממיים שבאים לתת מענה על כל שאלה. אבל לפעמים הקורא מעדיף דווקא משהו שאין עליו תשובה

 

הסיפור ב"מראות מצחיקות" נמסר בקולה של ילדה בת אחת-עשרה, עליזה, המתבקשת לכתוב חיבור לחופש הגדול, חיבור התופח לכדי ספר שלם. הרומן נפתח במריבה אחת מני רבות בין אביה לאמה, איזבלה, מריבה בגינה עוזבת האם את ביתה שבחדֵרה ונוסעת עם בתה הקטנה לירושלים, לגור בינתיים אצל אמה. כשאיזבלה יורדת מן האוטובוס בירושלים, היא מבקשת עזרה בהורדת המזוודות, שמגיעה בדמותו של גבר אנגלי בשם ריצ'רד, שיחזר אחריה בהמשך הסיפור. האירועים מתרחשים בשנות החמישים, וברקע נמצאת גם מלחמת קדש.

 

כמו ריצ'רד המוקסם מאיזבלה ממבט ראשון, עשוי הקורא להיות מוקסם כבר בדפים הראשונים מהמפגש עם הילדה המספרת ואמה הססגונית, היודעת להשיב על כל דבר במשל ובפתגם לָדינו רווי חוכמה עממית. בנסיעה לירושלים מתוארים סבלה של הילדה, המנסה להתאפק ולא להקיא, ובושתה מפני הכרטיסן, שאמה מרמה בטענה שבתה קטנה ופטורה מדמי הנסיעה. הקורא מחייך בשל ההקבלה הנרמזת בין תלאות הנסיעה של הילדה לירושלים לבין שיירות הלוחמים, שמשורייניהם מוטלים בבאב אל וואד. הילדה נדרשת לשחק את התפקיד שמטילה עליה אמה, כאן ובהמשך הסיפור, ולשאת, בלי יכולת להשפיע כמעט, את תוצאות מעשי אמה ואביה, ובלי להבין את פשר מריבותיהם התכופות, מה שיתברר לה ולקורא בהמשך הסיפור.

 

סדר צריך להיות

 

קריאת הספר מהנה למדי: מהנים הם האפיזודות המשעשעות, הפתגמים והמשלים השזורים בהן, והן המהלך העלילתי, המשיב את הדברים על מקומם בשלום. אך הקורא עלול להתעייף ממטר המשלים והפתגמים, בדומה למספרת-הילדה ש"שונאת כאשר אמא מתחילה עם המשלים שלה". נראה שהסופרת ניסתה לשמר בספרה הראשון כמה שיותר חוכמה עממית מבית הוריה, אך מתקבלת תחושה שהיא הפריזה בתבלין הזה.

 

אפשר לראות בפתגמים ובמשלים, שהאם והסבתא מתאימות לכל סיטואציה, הישמעות לסדר קבוע וישן, לפיו אמורים הדברים להיעשות. אותו סדר שורה גם על המהלך העלילתי, המביא את הדברים לידי פתרון בסופו של דבר, גם אם יש מראית-עין של סיום פתוח.

 

הסדר שורה גם על המקומות בהם מתרחשים האירועים: ירושלים, תל-אביב וחדרה. ירושלים היא מקום הפגישה עם המחזר החדש ממחוזות רחוקים ומקום הכיסופים הישנים. היא מקומם של המתים, שתמונתם תלויה על הקיר בבית הסבתא, ושל הקהילה הישנה, הסבתא ואחיותיה הזקנות והרכלניות. היא מקום הדת והמסורת: עליזה תצטרך ללמוד בבית-ספר דתי, אם היא ואמה יישארו בירושלים. במפגשים, שהילדה עדה להם, בין המחזר לאם בירושלים, עיר הסימטאות, האם נוהגת בצניעות ומתקשה להישיר את מבטה אליו.

 

בתל-אביב לעומת זאת, האם הולכת עם ריצ'רד ובתה כדי לקנות בגד-ים, ורוכשת לבסוף בגד-ים חושפני. הם הולכים לים, ושלא כמנהגה, איזבלה אינה משחקת את תפקיד האם הדאגנית ולא מורחת על בתה וולווטה, אלא נוהגת כאישה נשית וחופשיה הנהנית מן הים. היא מגדילה לעשות כשהיא שומעת מוסיקה שהיא אוהבת והולכת אחרי הקול, יחפה ורטובה עוד מהים, וריצ'רד ועליזה נשרכים אחריה. כשהם מגיעים לפני בית-קפה סגור, שניגנו בו מוסיקה לטינית, האם הרוקדת בחוץ לצלילי המוסיקה, מקבלת את הזמנת הנגן, נכנסת פנימה, רוקדת ושרה "כאילו היא הזמרת והתזמורת מנגנת רק כדי ללוות אותה".

 

חדרה היא מקומם של החיים היומיומיים, חיי הנישואין רצופי המרירות, המריבות עם האב הנשמעות בכל השכונה, בלי לחשוש מרכילות, ומקום הפרדסים והמרחבים הפתוחים שהילדה יכולה לשחק בהם.

 

לעומת הסדר הזה שניתן בדברים, יש מקום בו נפרע הסדר ומופיע השיגעון. בפרקים האחרונים מופיע משוגע, המכונה דוסלה, הצועק "הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל". למשוגע תפקיד עלילתי חשוב ונחיצותו ברורה. אך הקורא נוטה לחפש גם את המשמעות הסמלית, להרהר מדוע דוסלה וגורלו הוכנסו בחלק הזה של הרומאן, והאם הוא מקביל לדמויות אחרות. המגמה הזו מתחזקת בקריאת דברי האם המדברת על דוסלה וגורלו מתוך אמפתיה גדולה, באופן המסגיר כי היא מדברת גם על עצמה.

 

רולאן בארת דיבר על שני סוגי טקסטים: בטקסט "הקריא" הקורא הוא קולט פסיבי של הטקסט, ובטקסט "הכתיב" הקורא משתתף פעיל ביצירת המשמעות. עולם טקסטואלי מסודר מדי, שכל חידותיו נפתרות והוא נעדר כל שיגעון והפרת סדר, גורמים לקורא להיות פסיבי ולספר להישכח מיד אחרי קריאתו. "מראות מצחיקות" הוא ספר מהנה למדי, אך חבל שאין בו יותר "שיגעון", המפעיל יותר את הקורא.

 

"מראות מצחיקות" מאת עליזה אלראי, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד.

 

• הכותב הינו משתתף בפורום הקוראים המשפיעים של הוצאת "ידיעות אחרונות". הפורום מיועד לסיירת קוראים נבחרת של ההוצאה.