בתפקיד הראשי: פאצ'ינקו

אמהות שוכחות שם ילדים ומעסיקים מאבדים שם את העובדים: מכונות המזל נוסח יפן, הפאצ'ינקו, הן עסק רווחי מאוד (למפעילים) וממכר מאוד (לשחקנים). לא פלא שאפשר למצוא חנות מרשרשת ומנצנצת כזו בכל פינת רחוב

השעה רבע לעשר בבוקר. ברובע ג'יאוגאוקה הססגוני שבטוקיו ניתן לראות שורה ארוכה וכמעט אינסופית של אנשים, רובם גברים צעירים, משתרכת בפתחה של חנות צבעונית. אבל לא רק צעירים עומדים בתור, גם נשים מבוגרות ואף קשישות, על סליהן, עומדות בסבלנות ובצייתנות, וממתינות לתורן באדיבות יפנית טיפוסית. בשעה עשר בדיוק נפתחות הדלתות להיכל, והקהל זורם בסדר מופתי ובאיטיות, בלי לדחוף ובלי לרמוס.

 

כשהגענו לטוקיו, הגן של ילדי היה ממוקם בקרבת חנות כזו. כל בוקר הייתי מסתכלת על התורים, וחושבת לתומי שזו לשכת העבודה. ביקור קצר במקום העמיד אותי מייד על טעותי: לא מדובר במשרד ממשלתי, וגם לא בקניון הומה חנויות או בהיכל אוכל. כאן יש משחקי מזל, והרבה. מאוחר יותר הסבירו לי שהבעלים הקוריאנים (כמו במרבית המקרים) של בית משחקי המזל הוא גם הבעלים של גן הילדים שלנו, אבל במדינה כמו יפן זה מאוד הגיוני ומאוד מקובל.

 

הפאצ'ינקו, כך קוראים לו היפנים, הוא חלל צבעוני, המכיל מאות מכונות של משחקי מזל. העיצוב החיצוני מרהיב, קיטשי כמו

שרק היפנים אוהבים, מזכיר מלונות אהבה, ומזמין מאוד להיכנס. לעתים הוא יראה כמו מקדש יווני, לעתים כמו ארמון, ולעתים זוהי 'סתם' חנות מרובת אורות נוצצים.

 

הרעש הנשמע ברחבי ההיכל, גדול או קטן ככל שיהיה, מחריש אוזניים. עשרות הממתינים מתיישבים במהירות אל מול המכונות ומתחילים במשחק הממכר.

 

ההתמכרות למשחקי המזל, במקומות שנראים כמו לאס-וגאס לעניים, הפכה לבעיה לאומית של ממש כאשר התברר שאמהות היו שוכחות את התינוקות שלהן ליד חנויות הפאצ'ינקו. בכרזה מפורסמת שהודבקה בקרבת החנויות הפופולריות הללו נראה פעוט המביט בתחינה למצלמה ומבקש: "אמא! בבקשה אל תשכחי אותי!". בעיה נוספת היתה מספר אירועים של חטיפת ילדים בסמוך למרכזי פאצ'ינקו. גאיג'ינים, זרים, הדירו רגליהם ממקומות אלה בעקבות המקרים. 

 

מי שעוד סובלים מההתמכרות לפאצ'ינקו הם המעבידים, שנאלצים "לנער" בעזרת הטלפון הסלולרי את העובדים

המסורים שלהם, שיצאו להפסקת צהריים ושקעו במשחק.

 

למרות הכל, בכל קרן רחוב ובכל פינה, לצד בית המרקחת השכונתי, חנות המכולת והמספרה, תמיד ניצב לו היכל תענוגות שכזה, ובכל בוקר תמיד יחכה תור של ממתינים לפתיחתו. 

 

לעקוף את החוק

 

הפאצ'ינקו הוא למעשה שילוב בין סלוט מאשין ופינבול. כדורי פלדה רבים נזרקים למכונה, ומטרת המשחק היא להכניס לפחות כדור אחד לחורים השקועים בלוח. כניסת כדור לחור מפעילה את שלושת הגלגלים עם התמונות, כמו אלה במכונות המזל בוגאס. מי שמתמזל מזלו ומולו נעצרים הגלגלים כשעליהם תמונות תואמות, מקבל מהמכונה זרם של כדורים. 

 

מי שמצליח לזכות בכדורים יכול להחליף אותם במתנות שונות בחנות, בהתאם למשקלם. את החוק היפני האוסר על הימורים וקבלת כסף ממכונות מזל עוקפים על ידי החלפת המתנות בכסף, באשנב מיוחד מחוץ להיכל. 

 

המקום הראשון בו שיחקו פאצ'ינקו ביפן הוא העיר אוסקה, וכיום הוא נפוץ בכל רחבי הממלכה. מאז, היפנים,

כמו יפנים, משפרים ומשכללים, מוסיפים אפקטים, טכנולוגיה ופירוטכניקה, והופכים את המשחק לססגוני וממכר במיוחד. מקור השם, כך למדתי מהאתר "פאצ'ינקו", הוא המילה "פאצ'י-פאצ'י", שמשמעה צלצול של אובייקטים קטנים הנתקלים זה בזה.

 

על החיים ועל המוות

 

אני מחליטה להתנסות בספורט הלאומי ומצטרפת לעשרות הצעירים היושבים שורות שורות ומשחקים בשקיקה. זה דווקא פשוט: מכניסים כסף למכונה, מקבלים בתמורה כדורים, מנסים לשלוט על המהירות (מהי לעזאזל המהירות המותרת?), ולפני שאומרים ג'ק רובינזון או דומו אריגאטו מפסידים את כל הכסף, כי לא מצליחים להכניס את הכדורים לשלושת הכיסים הנכספים. אני מפסידה 2,000 ין ברבע שעה (כ-80 שקלים),ומחליטה לפרוש בשיא.

 

הצעירים ארוכי השיער ובהירי הבלורית, כמקובל היום ביפן, מסתכלים עלי בפליאה: עוד גאיג'ינית מוזרה שלא מבינה מה זה באמת לעשות חיים. הימורים, אני מודה, אף פעם לא עשו לי את זה.

 

• עוד מתענוגות יפן: גיישות, מכשירי חשמל, מספרות, מלונות אהבה