מאז לא התראינו יותר

None

 

מחמוד

 

 

שמי מחמוד ג'לאל, אבל כולם קראו לי תמיד חמוד. "חמוד זה יותר חמוד, לא ?" הם אמרו.

הם היו החברים שלי, בייחוד דני, החבר הכי טוב ביניהם. "חמוד זה גם נשמע פחות ערבי," הוא הוסיף פעם בחצי לחישה. "מקסימום דרוזי," אמרתי, אבל אני לא חושב שהוא הבחין בחיוך שלי. לפעמים, בעיקר בנוכחות זרים או בנות מהסביבה, דני היה קורא לי גולן, חמוד גולן. "בן-אדם הגון צריך גם שם משפחה," הוא אמר לי, "אפילו שקוראים לו חמוד, שזה באמת שם חמוד לאללה." היינו, איך להגיד, כמו אחים, והם שמרו עלי, שלא אפגע אם מישהו יעקם פתאום את הפרצוף כשיבין שאני בסך הכל ערבי ואפילו לא דרוזי. וגם על הכפר הסמוך למושבה שבו התגוררתי הם היו מכסים ואומרים שאני ממושב דייגים מקסים בשם גשר התכלת, ממילא איש לא שמע עדיין על ג'סר אל-זרקא.

ידעתי שדני אהב אותי ודאג לי באמת. פעם, כשלמדנו על שואת היהודים באירופה, שאלתי אותו בהפסקה אם הוא היה מוכן לסכן את חייו ולהסתיר אותי במרתף הבית של הוריו. הוא שאל, מה פתאום אתה שואל אותי שאלה כזאת, ואני אמרתי, סתם, במיקרה שהייתי חייב להסתתר כדי להמשיך לחיות. הוא שאל אותי די מופתע למה התכוונתי ואמרתי לו, נגיד, רק נגיד, שמישהו בארץ הזאת החליט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד ולחסל אותנו, האם היית מחביא אותי אז במרתף של הבית שלך, או אולי בעליית הגג שלכם ? הייתה בבית של דני עליית-גג נהדרת, ספונת עץ ועם חלונות קוקוייה בתיקרה המשופעת, וחוץ מהשלג שלא ירד אף פעם הייתה לי שם הרגשה שאני נמצא בשווייץ או בליכטנשטיין, למרות שמעולם לא הייתי בשוויץ או בליכטנשטיין, ובעצם בשום מקום שאפשר לקרוא לו באמת חוצלארץ, כי נבלוס, עזה וג'נין, מקומות שבהם יש לאבא ולאימא אחים ואחיות ולי שני אחיינים ושלוש אחייניות, הם עולם אחר, אבל זה שהם נמצאים מעבר למחסומים זה לא אומר שאפשר לקרוא להם חוצלארץ.

דני הביט בי אז ישר לתוך העיניים ואמר מילה אחת בלבד, אבל היא הספיקה לי:"כן," הוא אמר בשקט. "כן מה ?" שאלתי. "כן אני יציל אותך אם מישהו ירצה להרוג אותך בגלל שאתה ערבי," הוא אמר. מצד אחד, זה הרגיע אותי, לא כל כך בקשר למצב שהזיתי בגלל מה שהבנתי שקרה ליהודים בשואה שלהם אלא בקשר ליחסים שלי עם דני, שהבנתי עד כמה הם חזקים ואמיתיים. מצד שני, הוא לא אמר שום דבר בנוסח, מה קרה לך או השתגעת או דברי הרגעה מהסוג הוולגארי הזה, וזה קצת הדאיג אותי. האם הוא רואה את האפשרות הזאת כמציאותית ? חשבתי, אבל לא הספקתי לשאול אותו, כי הפעמון צלצל וחזרנו לשיעור, שעסק הפעם במרד ובהתקוממות היהודים בגיטאות, או בקיצור, במה שקוראים הגבורה, שהיא צדה השני של מטבע השואה. אהבתי מאוד את הפרק הזה, שבו החליטו היהודים לקחת את גורלם בידם, לא כדי לנצח, כי לנצח הם ידעו שהם לא יכולים, אלא כדי להביע את הכאב שלהם ולמות בדרך יותר מכובדת, אם יש דבר כזה.

 

דני

 

תחילת אוגוסט. בוקר יום רגיל באמצע השבוע. חם. לח. אפילו הזבובים עייפים ונראים כאילו תיכף יפלו מהתיקרה. אבא של בעבודה. הוא עובד במקום סודי מאוד ליד חיפה. אף אחד מאתנו לא ידע בדיוק איפה ומה הוא עשה שם. אפילו את מספר הטלפון הוא מסר רק לאימא. הוא קם כל בוקר בחמש ורבע, עישן נובלס ראשונה, שתה קפה בוץ והלך ברגל לרחוב הראשי, שם אסף אותו האוטובוס החום בדיוק בשש. בחמש ורבע אחרי הצהריים היה האוטובוס המיסתורי הזה מחזיר אותו לאותו מקום, והוא היה חוצה את הכביש והולך לעזור לאימא שלי בחנות. ככה בערך מתנהלים חייו מאז שאני זוכר אותו. באותו יום דווקא רציתי שייקח יום חופש ויישאר בבית, כדי שהאורח שלי יוכל להכיר אותו כמו שאני הכרתי את אבא שלו כשביקרתי אצלו בכפר ואכלנו דגים צלויים על גחלים שאביו של חמוד דג וצלה לכבודי. אבל אימא אמרה:"אפילו אל תחשוב על זה. אתה יודע שאסור שערבים יכירו אותו." מייד לאחר מכן תקפה אותה אי-נוחות והיא הביטה בי ואמרה:"טוב, אתה יודע שלא התכוונתי לחמוד. אתה הרי יודע שאבא לא החסיר יום-עבודה בעשר השנים האחרונות. אז אפילו אם תיאודור הרצל היה מוזמן אצלנו לצהריים, הוא לעבודה היה הולך. אתה יודע את זה, לא ?" היא צדקה, כמובן, ואני ידעתי את זה שאם היא השתמשה בשמו של האדם הנערץ עליה ביותר, תיאודור הרצל, באמת שלא היה סיכוי שאבא יחסיר יום עבודה כדי להכיר את החבר הכי טוב שלי.

עכשיו אימא מבשלת ארוחת צהריים טובה במיוחד לכבוד חמוד. היום היה תורו לאכול אצלי, כי בחודש שעבר אני אכלתי צהריים אצלו. זה היה מינהג קבוע בינינו מאז התיידדנו לפני כשנתיים, בכנס של כיתות י"א. פחות מחמישה קילומטרים הפרידו בין המושבה שלי והכפר שלו, אבל שם היו החצרות מוקפות חומה, וזרם דק של ביוב צבע את שולי הרחוב הראשי המשובש בפסים שחורים שהדיפו תמיד ריח רע. ולמרות זאת, אהבתי לבוא לשם ולשבת בצל עצי הזית שבתוך החצר, ולשמוע את נערת החמור של השכן, ולהריח את ניחוח הפיתות שאפתה אימו של אחמד, שכבר הפסיקה לקרוא לו אחמד, כל כך מצא חן בעיניה השם הזה, חמוד, שהמצאנו לו. בפעם הראשונה שביקרתי אצלו, זה היה אחרי ששלח לי מכתב בכתב-ידו, בו הזמין אותי לאכול צהריים בביתו וצירף אליו תרשים מדוייק כדי שאדע להגיע. מצא חן בעיניי שהוא כתב לי מכתב ולא הזמין אותי בעל-פה. זה נראה לי כל כך נימוסי ומכובד עד שהודיתי לו גם אני במכתב, וכתבתי שאשמח לבוא. ביום המיועד נסעתי לכפר והלכתי לפי התרשים עד שהגעתי. הבית של חמוד גדול ומוקף חומת בלוקים לא מטוייחים ובה שער ירוק מברזל. הוא נמצא בין בית הספר למסגד, ומהגג השטוח שלו השקפנו על הים. "הייתי מת לגור כאן," אמרתי לו, והוא השיב:"פעם אולי תוכל." אחר כך קראו לנו לאכול, ואחות של חמוד הגישה לנו מים קרים ומי ורדים, ואת המזטים עם הפיתות החרוכות, ואימא של חמוד, שלא מדברת עברית, הביאה את כל השאר, עדשים ואורז וצלעות טלה שצלה אבא של חמוד, הדייג ששמו ח'ליל. "הים ריק עכשיו," הוא אמר בלי שום נימה של התנצלות מזוייפת, "בפעם הבאה אני מבטיח לצלות לכם דגים." היה לו חיוך על הפנים השזופים שלו שאפילו העשן שהעלה הטלה על הגחלים לא מחק.

"הם קיבלו אותי כמו מלך," סיפרתי בערב להוריי.

"מה, האוכל ?" שאל אבי.

"לא רק האוכל, " אמרתי, "הכל. היחס. הכבוד. הגאווה. הכל. דרך אגב, בשבוע הבא הוא אוכל אצלנו."

"יופי," אמרה אמי, "אז אולי עוד יש איזה עתיד בארץ הזאת."

"נו, יותר טוב ככה," פיהק אבא, "רק תיזהר." הוא לא המשיך ולא פירט ממה היה עליי להיזהר, מעך את הנובלס האחרונה לאותו יום והלך לישון.

"אז מה הוא אוהב לאכול ?" שאלה אימא.

"חומוס, טחינה, דברים כאלה," אמרתי, "סתם, סתם," צחקתי, "עכשיו ברצינות. תכיני מה שאת יודעת לעשות הכי טוב."

מאז הכינה לנו אימי את מה שהיא ידעה להכין הכי טוב. ולפי הצלחות המנוגבות, אני חושב שחמוד לא שנא את הכבד הקצוץ או את ההרינג הכבוש או את האיקרה, ובטח שלא את השניצל הווינאי, או מוח העגל המטוגן לאחר שגולגל בפירורי לחם וקמח, ואף לא את העוף ברוטב עגבניות, שום ושמנת, שממנו, ומליפתן החבושים הראשונים של השנה, שזה עתה הגיעו לשוק ושאימא שלי הציגה כקומפוט בנוסח אימא שלה, חמוד ביקש אפילו תוספת, אם אפשר. "בטח שאפשר, בבקשה," מיהרה אימא שלי למלא לו את הצלחת, והוסיפה:"אני שמחה שאתה אוהב את האוכל הזה. בפעם הבאה אני אבשל קצת יותר."

חמוד הודה לה ואמר שהאוכל היה טוב מאוד. הוא עזר לי להוריד את הכלים מהשולחן ולהניח אותם בכיור, ואחר כך ליוויתי אותו לתחנה ונשארתי שם עד שהאוטובוס שלו הגיע, והוא עלה עליו ונסע.

מאז לא התראינו יותר.

 

אפילוג

 

בסוף הקיץ התגייס דני לצבא. חמוד כבר כמעט התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית, אבל אחרי ראש השנה היהודית, כשפרצה מלחמת האזרחים בישראל, הוא חזר לכפר. עוד לפני שסיים את הטירונות הוצב דני במחסום על קו-התפר במרכז הארץ. "יש לך מזל", אמרו לו חבריו, "לפחות אתה על יד הבית." וזה היה נכון. ממקום התצפית שלו בתוך העמדה המבוצרת לעייפה בשקים מפוצצים בחול וחביות בטון חלודות יכול היה דני לראות את המושבה שבפנים הארץ ואת הכפר הגדול שרבץ מולה על חוף הים. אבל הוא אפילו לא הביט לכיוון שלהם. עיניו היו נעוצות באוויר הריק שמעבר לחריץ הירי, וכשמילאה אותו הדמות הראשונה, הוא לחץ על ההדק.

אחרי שזה נגמר, דני יצא רועד מבטן העמדה אל השדה וחיפש אותו שם בין הפצועים ששכבו על הקוצים היבשים של הקיץ וחיכו לעזרה. הוא נשם לרווחה כשראה שחמוד לא היה ביניהם, אבל, כשחזר פנימה ופשט מעליו את אפוד המגן, הוא התחיל לבכות.