לא על הברמן לבדו

טל ברמן מחזיק על כתפיו את הלייט-נייט החדש של "ביפ", אבל העובדה שלא מדובר בשידור חי ושורת בעיות נוספות מונעות ממנה מלהמריא

הכלבים נובחים: "הרצועה", ביפ, 22:00

 

הבעיות ב"הרצועה" של טל ברמן כל כך ברורות, עד שנדמה שכל מי שיצפה בתוכנית יבין אותן מיד.

 

בואו נעבור עליהן בזריזות: 1. התוכנית מצולמת מראש – לפעמים כמה ימים מראש – וכך קורה שבתוכנית של אתמול עדיין עסקו בחדירה הצוללת לישראל, במות ערפאת ובחוק השב"כ. כאילו, תזכירו לי? 2. עוזי וייל הוא הכותב הראשי. בהתאם, התוכנית עמוסה במונולוגים של "דמויות", בהן ילד בוכה ממוחשב ודוגמנית ממוחשבת. זה ניסיון נוסף לתרגם עוזי-ויילית לטלוויזיה, וגם הפעם, אני חושש, יותר מדי הולך לאיבוד בתרגום ומעט מדי עובד באמת. וייל הוא מותג איכות, אין ספק. זה דבר אחד כשהוא חלק מקבוצת כותבים כפי שהיה ב"החמישיה הקאמרית", וזה מסוכן, על גבול חוסר-אחריות, כשהוא הקודקוד. 3. התעלול הממוחשב של הדבקת שפתיים נעות לאישים על מנת לאפשר להם לשיר או לדקלם עובד רק בפעם הראשונה (וגם אז, צילו הכבד של קונאן אובריאן מסתיר). 4. אסף הראל.

 

וזה מביא אותנו לדברים הטובים שיש ל"הרצועה", ובראשם טל ברמן. לברמן יש נוכחות טלוויזיונית בוטחת, אינטליגנטית, לא מגומגמת – כל מה שלאסף הראל ייקח עוד שנתיים לפתח. ועדיין, ברמן לא מוכן לחצות את קו הגבול ולהפוך לבדרן, כלומר להשתטות. הראל חוצה את הגבול הזה די בקלות. ברמן, נדמה, כבר מעבר לזה. התוכנית שלו אינטליגנטית יותר מזו של הראל, אבל מצחיקה פחות. היא מצוידת בכמה הברקות, ובראשן סייד-קיק שהוא כלב ענקי וגס-רוח (לא מספיק. זה יכול וצריך להיות קיצוני יותר) וכרוז שהוא מאבטח רוסי, שגם בודק בגלאי את הנכנסים לאולפן. מצוין.

 

אבל מה עושים עם זה? מעט מדי. בתוכניות מסוימות – למשל בראשונה, וגם, במידת מה, בזו של אמש – השילוב בין דמויות משוחקות לבין אורחים אמיתיים והכלב ההוא יוצר איזה כאוס חינני שברמן מיטיב לתפקד בתוכו על תקן שוטר התנועה הסיינפלדי. אבל ברוב המקרים, "הרצועה" פשוט מתרסקת על עודף "מונולוגים" ממוחשבים, בדיחות גסות צפויות ואי-עדכנות. שידור חי ושיחרור נוסף של הבלמים יעזרו לברמן לייצר רגעים שמישהו ידבר עליהם למחרת. אם זה לא יקרה, "הרצועה" תמות בעריסה.

 

השיירה עוברת: לונדון וקירשנבאום, ערוץ 10, 19:00

 

מי מאיתנו, ילדים, אינו אוהב את חג דו"ח העוני השנתי? מי מאיתנו אינו נהנה ממנהגי החג – שיחה עם עני אותנטי שעובד לפרנסתו אבל מביא הביתה רק 1,900 שקל ("שש"), התלוות לשני ילדים שמקבצים נדבות ("משעל חם") ושיחות עם פקידים באוצר המדיפים ניחוח או-דה-ביבון טרי (מהדורות החדשות)?

 

ובכן, עם פרוס עלינו דו"ח העוני השנתי הנוכחי, החליטו ותיקי הקרבות לונדון וקירשנבאום כי הם ואנחנו, בסרט הזה, נמנמנו כבר מספיק פעמים, וכי אין כל עניין לחזור על הרפליקות הרגילות, האייטמים השגורים, כל הרוטינה המזויפת עם הדמעה בזווית העין והזעם הקדוש בנחיריים. "נקעה נפשנו מעיסוק בדו"ח העוני", בישר לונדון, וקירשנבאום הבהיר: "הרי הטקסטים חוזרים על עצמם.... כנראה שמיליון ו-400 אלף זה לא מספיק. עדיין לא מספיק רע כדי שיתחיל להיות טוב". והם פשוט דילגו מעל המשוכה החדשותית הזו מבלי להיעצר.

 

זה היה מרענן. זה היה כל כך לא נכון, שלא היה נכון מזה. מדיניות ובחירה, זה הרי כל הסיפור, וכלי התקשורת כבר מזמן אינם משתתף פעיל בסיפור הזה. הכמעט-התעלמות, במקרה זה, היתה ההתייחסות היעילה והערכית ביותר.

 

צריך להגיד:

 

*שהפרסומת הדפורמטיבית הנוכחית ל"יופליי" ממש עושה חשק גדול לא לגעת בזה.

 

*לעברי לידר: יש סיכוי לאלבום בשם "העניים החדשים"?

 

*לשידורי קשת: אני יודע, "השגריר" עולה הערב, אבל אסור לכם, רפואית, להפסיק בבת-אחת את הפרומואים לקראת התוכנית. אחרי מינון של 700 שידורים ליום, אנשים עלולים להתמוטט.