לפני כארבעים שנה פרסמתי ספר על יהודי שהיה כנר וליצן של מפקד מחנה ריכוז. רבים כעסו עלי. אחר-כך נודע על התיאטרונים, הלהקות והתזמורות במחנות ורבים הוכו בהלם. השבוע קראתי שנער פלסטיני הגיע למחסום ובידו נרתיק של כינור, וחייל ציווה עליו לנגן בכינור לפני שהתיר לו להמשיך ללכת. נאמר שהחיילים שם חשבו שזה מצחיק. כתוב שזה קרה גם קודם.
מכל המעשים הנוראים שנעשים במחסומים, הסיפור הזה הוא אחד אשר מאיין את עצם אפשרות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אם הרמטכ"ל המצדיק כל עוולה ושר הביטחון המתפעל מכל עוולה ומהרג חפים מפשע אינם מעמידים את החיילים האלה לדין, לא תהיה לנו שום זכות מוסרית לדבר על עצמנו כמדינה שקמה מן השואה. מי שאינו מבין את הסמליות של המעשה הנואל הזה אינו שייך לפלנטה שבה נולדה מדינת היהודים.
אילו אני רמטכ"ל – אבל קשה, אפילו לי, להגיע לרמה כה נמוכה של רגישות ותבונה – אילו הייתי, החייל הזה היה נעצר לאלתר. המפקד שלו היה נעצר. הייתי מעמיד לדין אותו ואת מי שלא עצר בעדו, לא על התנכלות לערבים אלא על ביזוי השואה. הייתי מתחנן בפני השופטים שיגזרו עונשים כבדים על החבורה הזאת כמו על החבורה ששיחקה בגופת המחבל ההרוג, ואפילו יותר.
לסמליות יש קיום כשלעצמה. גדלנו על כוחנו שנבע מאי הצדק שנעשה בנו. אם אנחנו מרשים לחיילים עברים להעמיד כנר ערבי במחסום ולצחוק ממנו, הצלחנו להגיע לתחתית השפל המוסרי. כל קיומנו במרחב הערבי כאן היה מוצדק, ועודו מוצדק, בגלל הסבל שלנו. בגלל כנרים יהודים במחנות. אם הרבנים וראשי המדינה ושרים ואנשי הצבא לא יגיבו, אין לנו תקומה בשום עתיד שהעבר שלו היה העתיד שעבר.