ההילה המסתלקת

שמעון זנדבנק על ההילה ההולכת ונמוגה בתרגומים החדשים של דורי פרנס לשייקספיר

אם לפני מאה שנה ויותר ביקש המתרגם העברי לשוות לתרגומו דמות של יצירה עברית למהדרין, גם על חשבון הנאמנות למקור, הרי ברבות הימים נפתח יותר ויותר למקור עצמו ולהקשר התרבותי שלו, וניסה שלא להטיל עליו את צביונה של התרבות העברית, אלא למסור אותו כהווייתו. גדעון טורי, חוקר התרגום החשוב, תיאר תהליך זה כך: "התפתחותו הכללית של התרגום הספרותי לעברית במאה העשרים, היא משיקולים של קבילות בגבולות לשון היעד להתחשבות גוברת באדקווטיות של התרגום".

 

דוגמה פשוטה: אם זוג הנאהבים השקספירי נוסח המתרגם זאלקינסון (1878) נקראים רם ויעל, הרי אותו זוג נוסח רפאל אליעז (1957) נקראים רומיאו ויוליה. המתרגם מתחשב פחות בהקשר העברי של הקורא, ובמקום לתת לו נוסח 'מיוהד' של היצירה המקורית, הוא מתחיל לדרוש ממנו שיזוז קצת לקראת התרבות הזרה. שוב אין אותלו של שקספיר מתגלגל ב'איתיאל הכושי', או דון קישוט ב'אבינועם הגלילי אשר חי כשנתיים ימים אחרי חורבן ביתר' (תרגום נחמן פרנקל, 1871). אותלו עכשיו הוא אותלו.

 

למקרא שני תרגומי שקספיר החדשים והמבריקים של דורי פרנס, אני מבקש להוסיף מערכה שלישית לדראמה הנ"ל. מערכה א': שיקולים של 'קבילות', של מה שמקובל על הקורא העברי בגבולות התרבות והמסורת היהודית, מכריעים את הכף ומועדפים על נאמנותו של התרגום למקור.

 

מערכה ב': שיקולים של נאמנות למקור ('אדקווטיות') הולכים ומתגברים.

 

מערכה ג': שוב נוטה הכף לטובת המקובל ומתרחקת מן הנאמן; אבל הפעם המקובל הוא לא המסורת והתרבות היהודית, אלא הישראליות המצויה.

 

עקומה היסטורית כזאת, כמו כל הכללה, לא יכולה שלא לעורר השגות. האומנם 'אותלו' של אלתרמן, למשל, פטור מהזיקה למיטען התרבותי שהלשון העברית נושאת עימה? ואיך אפשר בכלל שיהיה פטור מזיקה כזאת? ודאי שאי אפשר. והוא הדין בתרגומי שלונסקי ולאה גולדברג ורפאל אליעז, אם להזכיר רק כמה ממתרגמי שקספיר במחצית המאה העשרים. ואף על פי כן, כל המתרגמים האלה מבקשים ללכת לקראת המקור, לנקות את שפתם מאסוציאציות יהודיות ולפנות מקום לעולם תרבותי זר. ההיחשפות לזר מתגברת אחר כך, בתרגומי הדראמה היוונית של אהרן שבתאי ובתרגומי שקספיר של מאיר ויזלטיר. אצל זה האחרון כבר מבצבץ משהו שהוא בגדר התחלה של מערכה ג'. העברית התל-אביבית מרימה ראש.

 

אבל זוהי רק ההתחלה, משום שויזלטיר הוא משורר, ובנוסח שלו ל"אגדת החורף" (1999), הקונקרטיות הבוטה של לשונו משרתת היטב את שקספיר, ומילים כ'בלגן', 'טמבל', 'נעשה חושבים' ו'מזדיינת' הן חלק מהאנרגיה הלשונית של תרגומו. אבל זרעי הבעיה טמונים כבר כאן, ואני תוהה אם צורכי הבמה אצלנו, עם הדגש המוסיף והולך בשעשוע המיידי וברייטינג התלוי בשעשוע המיידי, לא הולכים ומצמיחים מהזרעים האלה בעיה אמיתית.

 

לא שתרגומיו של דורי פרנס המונחים לפנינו אינם ראויים. אדרבה, הם תרגומים רציניים, מדויקים בדרך כלל, שקופים, שופעי הברקות, גמישים, ולעיתים קרובות מרתקים. זוהי עבודה מצפונית של איש מוכשר מאוד. הבעיה שלי עם מה שקראתי 'מערכה ג' היא, שהדומיננטיות של הבל הפה הישראלי מפקיעה מהתרגומים האלה את מה שההוגה הגרמני-יהודי, ולטר בנימין, קרא 'הילה'. אנסה להסביר.

 

מושג זה של בנימין אינו פשוט. הוא מוגדר בדרכים שונות ומתפרש לכמה פנים. בין השאר מגדיר בנימין את ההילה כ"הופעה חד-פעמית של רוחק, כל כמה שיהיה קרוב". הסבר מאלף של הגדרה סתומה זו ימצא הקורא בספרו של סטפן מוזס 'ולטר בנימין ורוח המודרניות' (יצא באחרונה בהוצאת רסלינג). כאן אסתפק בדוגמה פשוטה: לצבי או ביזון בציור פרה- היסטורי על קיר של מערה יש 'הילה', משום שהופעתו החד-פעמית מושטת אלינו ונכנסת למעגל ההווה שלנו, מעבר לעשרים אלף השנים המפרידות בינו לבינינו. ה'האאא' הנדהם, ששמעתי פעם מפי קבוצה של ילדים צרפתיים כשנדלק הפנס של המדריך ונתגלה הביזון על קיר המערה – זוהי תגובתנו הנסערת על נוכחותה של ההילה.

 

והנה, הילה זו הולכת ונמוגה בתרגומים כמו אלה של פרנס. חתך הדיבור הישראלי מקפיץ את הדברים אל הכאן והעכשיו בלי לתת מרחב ל'רוחק', לנגיעה הנוגעת בנו מעבר לארבע מאות השנה המפרידות בינינו לבין שקספיר, בין ישראל של היום לבין אנגליה של הרנסנס. לא שאני חולק על פרנס בעצם הרצון 'לרענן' את הטקסט הישן, להעביר לקורא העברי את החיוניות ואת האנרגיה שהציפו את הקהל בתיאטרון האליזבתני ועדיין מציפות אותו בסטרטפורד של היום. אבל הייתי רוצה שהחיוניות הזאת לא תיקָנה במחיר הזול של קילקולי לשון קלילים, העוברים היום לסוחר. שקספיר ראוי לחיוניות מסוג אחר.

 

נכון שמה שאני אומר חל יותר על חלקים מסוימים במחזות האלה ופחות על חלקים אחרים. צריך להבחין, למשל, בין לשונו של השוטה ב"ליר" לבין לשונה של קורדליה. מה שאסור לעשות ללשונה של קורדליה אולי מותר לעשות ללשונו של השוטה. מה שאולי מותר לעשות ללשונם של בני הדור החדש ב"ליר" – אדמונד וגונריל ורגן ושאר נציגי הג'ונגל – אסור בשום פנים לעשות לנציגי ה'טבע' במשמעותו הישנה, החוק האלוהי: קנט או גלוסטר או אדגר. אבל כבר בתמונה הראשונה אומרת קורדליה של פרנס לאביה: אדון יקר, אתה הולדת אותי, גידלת, אהבת גם. ה'קילקול' כאן הוא קטנטן: 'גם' בסוף המשפט. תאמרו: מה האסון? אבל ה'גם' הזה, כמה שהוא קטנטן, מכניס לדברים נופך של חינחון ילדותי,  וחינחון ילדותי הוא הקוטב המנוגד לקורדליה. קורדליה של שקספיר אומרת: "הולדת אותי, גידלת אותי, אהבת אותי". לא פחות ולא יותר. החומרה הנקייה הזאת היא תמצית מהותה של קורדליה. אסור לפגוע בה.

 

וכמה עמודים אחר-כך אומר ליר של פרנס לקנט: "צא לי מן המבט!" וגלוסטר אומר על אדגר בנו: "הוא לא יכול להיות כזה מפלצת!" וליר אומר לגונריל: "תהיי טובה בזמן שלך". כל אלה קשים לי לעיכול הרבה יותר מהשוטה, שבוצע את הביצה באמצע ואוכל את ה'תוכו'. השוטה, שלא כליר או גלוסטר, נוצר להצחיק, והצחוק, כדי שיהיה אפקטיבי, אולי דורש  ויתור על ההילה. גם דבריו הבוטים של אדמונד, 'האדם החדש', בגנות האסטרולוגיה מצפצפים על ההילה ומתפלשים בהנאה בביצת העברית שלנו.

 

ליר וגלוסטר, קורדליה ואדגר וקנט, לעומת זאת, מתנועעים באוויר פסגות, שאינו סובל קוקטיות או חינחון מכל סוג שהוא. קצר המצע מלפרט עניין זה, או לעבור ל"מעשיית חורף" ולהשוות אותה ל"אגדת החורף" של ויזלטיר – השוואה שתראה, נדמה לי, קירבה גדולה בצד הבדלים גדולים. בדיקה רצינית תוכיח, אני חושד, הסתלקות נוספת של ההילה גם ברומנסה זו, שסופה, בניגוד ל"ליר", סוף טוב, אבל התמורה הפנימית המתחוללת בלב המלך – שמו ליאונטס במיקרה זה – עמוקה וטראגית כמעט כזו של ליר.

 

אולי אצביע רק על עמוד אחד, עמוד 110, ש'על הגריל', 'אמיתי אורגינל', 'פקט', 'מייסה' ו'בלאד-בלאד' נערמים בו זה על גבי זה בקצב שלא היה מאכזב גם את צופי ערוץ 2. שוב: מדובר בדמויות קומיות, ואולי – אולי – אי אפשר להצחיק אחרת. אבל הבעיה היא שעמדתו הפנימית של המתרגם, המרשה לעצמו שפה כזאת, לא יכולה שלא להתפשט על הטקסט כולו וליטול ממנו את כוחו כיצירת מופת.

 

הפתרונות המבריקים נעשים צורך פנימי ומרדדים את מה שאינו סובל הברקות. הנה שוב "ליר", השורות המפורסמות של אדגר לקראת סוף המחזה:

Men must endure

Their going hence, even as their coming hither

Ripeness is all

בתרגום דורי פרנס זה נשמע כך: סופגים מכות כשמגיעים, סופגים / כשמסתלקים. להיות בשל – זה כל / הסוד. ספיגת המכות הזאת, הבלתי אדקווטית להפליא, היא פועל יוצא מה'פקט' וה'מייסה'. כמה יותר נכון הנוסח הצנוע והלא מבריק של אהרן קומם (הוצאת אור-עם, 1994): חייב אדם / להשלים עם צאתו מכאן כמו עם בואו הנה. / בשלות היא הכול.

 

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".