אבל מפלגה אחת יכולה כבר עתה להצטנף בפינתה, להציץ כמה הצצות מחכימות במראה ולהתחיל בהכנת שיעורי הבית: שינוי.
הלקח המתבקש הוא, כמובן, זה המלמד כי מפלגה חד-ערוצית, שאין במשנתה (אם ייסלח לי הביטוי הקלריקלי הזה) אלא פרק אחד מצומצם, סופה שתאבד את קסמה ואת חיותה. בעיקר אם הנסיבות הפוליטיות האכזריות פיתו אותה לחבור אל השלטון וזימנו לה שם מפגש עם המציאות החוץ-סיסמתית.
הלקח הנסתר, שהסיכוי כי יובן בצמרת שינוי די מצומצם, הוא ההבנה כי הכפייה הדתית האמיתית, המסוכנת, המאיימת וגם היקרה מכל, לא באה מן הסיעות החרדיות אלא דווקא מן המפד"ל (זולת אותו קומץ בקרבה שנשאר נאמן למפד"ליזם ולא עבר מטמורפוזה חרד"ליסטית).
המיעוט הלאומני-קלריקלי הזה הוא המושך את המדינה כולה בחוטמה, הוא המוצץ את לשדה, הוא המנצל את משאביה כדי לחתור תחת זהותה הדמוקרטית, הוא המעוות והמכער את ערכיה וקלסתרה, כופה עליה דרך הזויה ומסוכנת, ושואף במוצהר להשתרר עליה ולכפות עליה את אמונותיו. והוא גם גובה מאוצר המדינה עשרות מונים יותר מאשר כל אברכי הישיבות והמקוואות והמועצות הדתיות ומשגיחי הכשרות גם יחד. מאידך גיסא, הם הולכים לצבא. ולצמרת שינוי די בכך לשכוח להם את כל השאר.
אך כאמור, מוגזם לדרוש משינוי שיבינו גם את הלקח הזה. הוא הרי לא פופולרי, לא נשמע טוב בטלוויזיה, וטורד קשות את הנימים הלאומניות שפורחות גם בשינוי, ובכמה ממנהיגיה.
ובכל זאת יש לקח אחד שיכולים האדונים משינוי להפנים כבר עתה, ולו רק מחמת העובדה שנאמר להם מראש כי כך יקרה לכל סיסמאותיהם, דרישותיהם וסדר יומם: כל עוד לא נפתר הסכסוך הישראלי-ערבי, או במילים ברורות עוד יותר – כל עוד לא הוסרה שאלת השטחים מעל השולחן הישראלי – אין שום סיכוי לפתור שום בעיה הנוגעת לענייני דת ומפלגות חרדיות.
לא (רק) מחמת הטעם הפשוט שלמדינה השקועה ראשה ורובה במאמץ להחזקת השטחים אין די אנרגיות לעמול גם על "מהפכה אזרחית", אלא מסיבה פשוטה וצינית הרבה יותר: ההצבעות החרדיות בפרלמנט הן, תמיד היו וכנראה גם יהיו בעתיד הנראה לעין, בשר תותחים פרלמנטרי. סחורה אלקטורלית המציעה עצמה להשכרה לכל המרבה במחיר.
המבקש לשמור על השטחים – שוכר את שירותיהם כדי לשמור על השטחים. המבקש להחזיר שטחים – שוכר אותם כדי להחזיר שטחים. ימין ישלם את מחירם למען מטרות הימין. שמאל ישלם למען מטרות השמאל. והסוחרים כולם יודעים היטב כי מותר לקנות, ולמכור, ולהשכיר, וללוות... רק דבר אחד אסור באיסור חמור: להעליב את הסחורה. לפגוע באותם עניינים שבאמת חשובים לליבה: נישואים וגירושים, מערכת החינוך החרדית, גידול קבוע ונדיב של בטלני בית-מדרש, שחרור מהמפגש המאיים עם החיים מחוץ למחנה החרדי ובתוך המחנה הצבאי, ופה ושם גם קצת דמי כיס. כל אלה – קודש הם. הפוגע בהם מאבד את זכותו להשתתף במכרזים על האצבעות החרדיות.
לכאורה, שינוי הייתה צריכה להיות הראשונה להבין זאת. הרי דמיון מוזר ומשעשע שורר בין הסיעות החרדיות לבין שינוי. הן כולן חד-כיווניות, חד-ערוציות, חד-ממדיות. הן כולן מוכנות ליטול חלק כמעט בכל ממשלה, להבליג כמעט על כל מעשה הבל ועיוועים, לתמוך כמעט בכל צד של המפה הפוליטית, ובלבד שלא ייפגע עקרון המחמד היחיד שבאמת קרוב ללבן. ודווקא שינוי כשלה בהבנת העניין הברור והשקוף הזה.
האם יש סיכוי כי בשינוי יפנימו את הבשורה המדאיבה הזאת? האם יבינו שם כי המבקש להפריד בין דת לבין מדינה, צריך להפריד תחילה בין ישראל לבין השטחים? אין סיכוי. עכשיו, משהושבה לה ולעומד בראשה זכות הצריחה במליאה ובאולפן, היא מן הסתם תלמד חיש קל כי טוב היותה באופוזיציה מהיותה בקואליציה. שם קל יותר לאגור את קולותיהם של כל המבקשים לעצמם מפלט מן החיים האמיתיים, ומסתור מרגיע בחיקה של מפלגה אופנתית, חמימה וריקה.