עין שרב: כשהנגב עוד היה פורח

הרבה לפני שבן גוריון חלם להפריח אותו, נצבע הנגב בירוק על ידי חקלאים מביני עניין. למה ניטשו כפריו המשגשגים לפני כ-1,200 שנה? טיפוס רגלי מעורר שאלות במעלה הנחש הצמא

כנראה שאם היו באים ואומרים לאיכר ערבי, מאותם אלפים שחיו בנגב בתקופה הביזנטית, לפני כ-1,400 שנה, שיום יבוא ובני אדם לא יאמינו שבמקום עומדם היו פעם שדות וגנים, ערוגות וכרמים, ישובים פורחים ודרכים הומיות - היה אותו איכר זוקף את עיניו בבן שיחו כתרנגול בבני אדם וממלמל משהו בערבית קדומה, זו שיותר משש מאות חרותות סלע שלה נמצאו בהר הנגב, ומשלח את אותו נביא חורבן כאחד שנתבלעה דעתו והוא מהתל בשוק בקהל נאספים תמים.

 

ובכל זאת, היום הר הנגב שומם, וערוגותיו וגינותיו תחומות בד' אמות של ישובים מלאכותיים שנגזר עליהם להיתלות במימי הצפון, שבאים אצלם בצינורות ומווסתים בברזים ובמגופים גדולים. כל מי שמנסה לפענח את סודות החקלאות המופלאה מימים עברו נתקל בקיר אטום של חידה גדולה: האם האקלים אז היה שונה? האם תושבי המקום מצאו דרכים נסתרות להגביר את יכולתו של הר הנגב לצמח מזון לאדם ובהמה?

 

איך זה שהיום, עם כל הטכנולוגיה המופלאה וניסיון השנים, כשהחקלאות הישראלית במדבר היא שם דבר עולמי, הנגב שלנו לא יכול להכיל שש ערים חקלאיות כפי שהיו בו אז? איך זה ששדותיו דלים ועלובים לעומת השטחים העצומים שעובדו בימי שבת הערבים - נוצרים ועכו"מ גם יחד - בערי המדבר העתיקות, בכפריו ובחוותיו, ולעולם לא יראו בו עוד שיירות של אלפי גמלים נושאי מטען יקר מארצות רחוקות?

 

את התשובה אפשר לחפש במקומות שונים, אך מאוד ייתכן שעניינה העצום של החליפות העבאסית במאה ה-8 בשווקים של סין ובממלכות אסיה התיכונה, וניתוקה המוחלט של אירופה המדממת עצמה למוות במלחמות אבירים, בתחרויות של ברברים מיתולוגיים ובהחרבת תרבויות עברן הזוהר של ארצות הים התיכון, השביתו את המסחר היבשתי, ששיגר אורחות גמלים מעומקה של היבשת שלנו אל נמלי הים התיכון דרך רשת דרכי המסחר של הר הנגב. השבתה זו, אולי, הפחיתה את הצורך בייצור מזון לאלפי אנשי השיירות ולמאות בהמותיהם, ומשירדו כל אלה בתחתית תהומות בורסת העניין של המאה ה-8, נטשו את ערי הנגב וכפריו גם אנשי החניונים והחנויות, בתי ההארחה והזונות, בלני המרחצאות והכמרים, שדאגו לרווחת הנפש אחרי שהגוף שבע את ששבע.

 

כיוון שכך, ניטשו גם הכפרים הגדולים בהר הנגב, שהיו מיושבים בערבים מאמינים שהתפללו במסגדים וגרו בבתי אבן בנויים, שלא כדרך שאנו נוטים לייחס, כאילו כל מי שהיה מוסלמי בנגב באותה תקופה (אחרי שצבאותיהם כבשו את הארץ) היה בדואי נווד, שצמות משתלשלות פרא מקרקפתו, לבושו מרושל והוא מחובר לזנב של גמל מרופט.

 

ממילא גם מופרכת מעיקרה האמירה כאילו הכיבוש הערבי של הארץ השם את המדבר, שהיה פורח קודם לכיבוש, שעל כן רק כ-200 שנה אחרי הופעת האיסלם בשערינו הנגב מתחיל להינטש, אוכלוסייתו מתדללת והולכת ותחתיה מופיעים, אכן, הנוודים שמעולם לא טרחו עוד בקיום החקלאות המופלאה של קודמיהם. 

 

ציור של נווה מדבר

 

אחת הפינות בהר הנגב שבהן התחוללה הסאגה רבת השנים - צמיחה, פריחה, חקלאות, דרכי מסחר, נטישה איטית ושקיעה אל אובך הזמן ואל אובדן השם והזהות - היא זו שבה נקרא השם 'שרב' כמה פעמים על כמה מקומות סמוכים זה לזה. חורבת שרב היא אוסף מביך של גלי אבנים עבשים ושיחים רעי מראה. רק עין בוחנת של ארכיאולוג - והיו כאן לא מעט - תראה כאן את שרידי הבתים, את מקומו של המסגד ואת שברי הריחיים, עדות לטחינה במקום, לפחות של בורע'ול...

 

אנשי המקום, עד נטישתם כאן לפני כ-1,200 שנה, היו מעבדים את האפיקים הרחבים בעורפם, קרי ברמת נפחא הסמוכה, ומעלים את מי השתייה שלהם במעלה שרב, הוא השביל המתפתל במצוק הצינים מהחורבה אל תחתיות נחל הצינים. שמו הבדואי היה נקב אלחיה א-שרקי, כלומר המעלה המזרחי של הנחש. 

 

המים באו מעין שרב הסמוך, הוא עין קטר אלחיה, שעד שנת 1980 לא ידעהו איש דובר עברית ורק הבדואים בני משפחת אלמיסק מחצבה גילו את דבר קיומו לפקח רשות שמורות הטבע, יאיר רוזנטל. המעיין, החבוי בתחתית מצוק הצינים, אינו אלא אוסף של נביעות שלוליתיות. חלקן מזרימות מים בינן לבין עצמן וחלקן רק ניקוות באפיק עמוס קרומי מלח. אחת הנביעות מתוקה מאחרות - שטעמן מר - ועל כן צומחים על שפתה חישות נאות של סוף. האחרות מתנאות בקנה (שהוא עמיד יותר מן הסוף למלח), בעצי אשל שהמלח חביב עליהם ובעץ דקל בודד אשר חזירי דקלונים עוטרים את בסיסו כבציור צרפתי רומנטי של נווה מדבר.

 

מעין שרב מטפס שביל נוסף אל ראש מצוק הצינים, והוא מעלה הנחש הצמא - שם מתורגם נאה, לכל הדעות, לנקב אלחיה אלעטשאן, אשר בראשו חפורות מאז משבר הנפט העולמי לפני כ-30-25 שנה שתי מחילות ענקיות שנועדו לאצור דלק לשעת חירום, עבור כל מולדתנו הצמאה לנפט. מסיבות שהגיחוך עולה מהן, מעולם לא מומשו החפירות הגדולות והיקרות האלו לכלל מאגרים אסטרטגיים והן נותרו בעליבותן פעורת הפתח הכעור בראש מצוק הצינים, בקצה נקב אלחיה אלעטשאן.

 

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב (מס' 17). אפשר להגיע למקומות המוזכרים אך ורק בדרכי עפר העבירות להולכי רגל ולרכבי שטח.