ארבע שנים לאחר שתהליך אוסלו התנפץ ברעש אדיר, חוזרת ממשלת ליכוד בראשותו של אריאל שרון אל התזות המכוננות שלו, כאילו לא אירעה אינתיפאדה, כאילו לא היו יותר מ-1,000 הרוגים וכאילו החברה הישראלית לא התבגרה מאז. במילים אחרות: לא נלמד שום דבר.
ההנחה המרכזית ביסוד הסכם אוסלו היתה שערפאת יבוא לכאן כדי להנהיג את הפלסטינים ולהילחם בטרור, בעיקר של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ערפאת בא לכאן, אך מעולם לא היו לו כוונות להילחם בטרור. להוציא תקרית אחת, ערפאת הקפיד לשתף פעולה עם הטרור.
ערפאת מת, ואבו-מאזן, היורש, אף משמיע הצהרות כאילו האינתיפאדה המזויינת היתה טעות, והיה צריך להסתפק באינתיפאדה "בלתי-אלימה". דוברים ממשלתיים בכירים מצהירים באופטימיות כי אבו-מאזן, אחרי שייבחר, יילחם בטרור. מישהו ראה את אבו-מאזן לאחרונה באיזור שלנו? בעוד שלושה שבועות יש לו בחירות בשטחים, אך הוא נמלט למפרץ הפרסי ולמדינות ערב (אל הנצח הפלסטיני, הפליטים והשיבה). מכיוון שהוא זוכר את נסיונו הקודם לצאת נגד האינתיפאדה, שהסתיים בהתפטרות מבישה, סביר שיהיה האחרון שיילחם בטרור.
התזה השנייה של הסכם אוסלו היתה, שהמנהיגות הפרו-ישראלית-לכאורה תזכה בלגיטימציה בבחירות. הבחירות, בראשית 1996, אכן הוסיפו ללגיטימציה של ערפאת בעיני בני עמו, אלא שזו לא היתרגמה למדיניות פרו-ישראלית.
בשנות אוסלו נאמר, שיש לנהל מו"מ עם הצד הפלסטיני כאילו אין טרור. ואכן, המו"מ התנהל ובשטח התפוצצו המתאבדים; רק מאוחר יותר הבינה ישראל, כי היה הגיון פלסטיני בשיגעון הזה. דווקא אריאל שרון טען אז, שאין לנהל שום מו"מ עד להפסקת הטרור. והנה, המו"מ חודש, הפעם בערוצים שקטים, יש אווירה של זמנים חדשים, והטרור מוסיף להשתולל, בעיקר ברצועת עזה.
כן נדרש, לפי תפישת אוסלו, לרסן את הפעילות של צה"ל ולעצום עיניים לנוכח תהליכים ברורים של התארגנות פלסטינית מזויינת. והנה, שוב נמנע צה"ל מלרסק את הפעילות המזויינת, ההולכת ומחריפה ברצועת עזה, בתקווה משיחית שהבחירות הפלסטיניות יביאו להפסקתה. ובינתיים השטח הפלסטיני מתארגן במרץ לימי ההתנתקות, כדי לזנב בכוחות מחודשים בצה"ל ולהציג את הנסיגה כהימלטות, על כל המשתמע מכך להמשך המאבק הפלסטיני.
ולבסוף, בזירה שבה ומופיעה תפישת המזרח-התיכון החדש: פיתוח כלכלי יביא בהכרח לשינויים פוליטיים חיוביים. התפישה הזו פשטה את הרגל בשנות ה-90, וגם כיום אין לה שום קשר למציאות. רק השבוע סיפקה ישראל למצרים חבל הצלה כלכלי בדמות הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, שספק אם ישראל תפיק ממנו תועלת. יותר מ-90% מפירותיו יילכו למצרים, שעדיין לא הסבירה מדוע שלושה-רבעים מסיוע החוץ שהיא מקבלת מארה"ב מופנים לרכישת נשק וציוד צבאי. התעצמות זו מכוונת נגד ישראל לבדה. כך יוצא, שישראל נאלצת להכפיל את רכישת הציוד הצבאי מארה"ב, על חשבון צורכי הרווחה.
בכל הנוגע לתפישות המשיחיות של אוסלו על דמוקרטיה פלסטינית, לחימה פלסטינית בטרור ופיתוח כלכלי אזורי, שרון מתגלה כתאומו של פרס. אולי זה ההגיון בהצטרפות פרס לממשלה בתפקיד מפתח.