ההספק של רון שובל, 31, אלבום שלישי בארבע השנים האחרונות ועשירי בכלל, ראוי לציון. אך אין ברצף ללמד על מגמת שיפור ושידרוג. יותר מזה, כנציג בולט של הפופ הים תיכוני הישראלי החדש, המעוצב והמוקפד, שובל לא עומד בציפיות.
אחרי להיטי שטות ושמחה ריקים, ודווקא אחרי שהתחתן, אפשר היה לצפות ממנו לסימני התבגרות, למבט אחר על העולם, להרחבת תחומי העניין; לא להמשיך את הדישדוש בשירת אפסיים של שירי אהבה מטומטמים. עשית שני 'מסובבת אותי'? די, מספיק! לא צריך גם 'שגעי אותי', 'אין מצב', 'את חיה בסרט' ו'איך את לא תופסת', שמנסים ליצוק תוכן של משקל נוצה במושגי סלנג.
במקום להוביל ולצעוד קדימה – שובל נגרר. מצטרף לז'אנר שירי החתונה שמתפקע מהיצע עם 'ריקוד החתונה' שמוקדש לאשתו, אבל מיותר. במקום להתמיד ביצירה מקורית, שובל נסוג למקורות זרים: שלושה לחנים שאולים (מתוך תריסר) – שלמזלו מטופלים נכון מוסיקלית (הבלקני פופ-אלקטרוני מרשים; המרוקאי נשאר ראיי חריף: והיווני נושא תובנה ושכל) – וחידוש לא מנומק וטראשי בעליל ל'את ואני' (ארצי ומנור) בדואט עם יעל בר זוהר.
ההבלחות בודדות: 'לפני ואחרי', בלדה אופיינית של עוזי חיטמן ז"ל, שידע להתבונן בעולם בעיניים נבונות; 'אישה לבדה במדבר', הניסיון האקוסטי-אתני המוצלח מ'9 שעות ושיר' (למרות טעות צורמת בעברית: כִכלי במקום כֵכלי); וגם 'אני לא אשכח', היפ-הופ מפתיע עם זווית ביוגרפית שכתבה לו רינת גבאי. מעט מדי, מאכזב הרבה.