הכל מדברים בשמעון פרס כדבר באישיות משכמה ומעלה, אבל כאשר הדיון מגיע אליו אישית, הוא מתעקש להופיע כאישיות משכמה ומטה. אם פרס הוא באמת גדול כפי שאומרים, אז למה הוא בכלל זקוק לתואר, ועוד לתואר די מפוקפק. האם התואר שמשווה אותו לאהוד אולמרט מגביה את קומתו של פרס, מוסיף לו משהו שאין לו? אפילו השוואה לאולמרט אין כאן, כי אולמרט, כאיש ליכוד, יישאר בלאו-הכי ממלא המקום בפועל; כלומר – פרס יהיה ממלא מקום לממלא המקום, ועל הקידום הזה טורחים לשנות בזריזות חוק יסוד.
תנאי ההצטרפות של מפלגת העבודה לממשלת שרון הם מביישים, גם נציגי העבודה עצמם מודים בבושה. אבל, לטענתם, מה לא עושים למען המדינה. עכשיו כאילו משמיעים טענה הפוכה: לעזאזל המדינה אם לא ישיג פרס את מבוקשו ולא יבוא על סיפוקו.
פעם, כאשר שימשתי כשר חינוך וסרבתי לשלם כסף מלוכלך לש"ס ולמוסדות החינוך שלה, ואף איימתי בהתפטרות מהממשלה שלימים מומשה, ניסה ראש הממשלה דאז לפתות אותי בתואר. בא אלי שליח ובישר לי שאהוד ברק מוכן למנות אותי לסגן ראש הממשלה. אני זוכר בדיוק מה השבתי לשליח: זכור את אשר עשתה סגנות ראש הממשלה ליגאל אלון, שגם הוא עמד בשעתו על התואר כסגן יחיד. אני אזכיר לכם מה היא עוללה לו, ליגאל, הסגנות: היא שמה אותו ללעג, כי הכל ידעו אל-נכון שמאחורי התואר אין ולא כלום – תואר ריק מתוכן.
בעיני, להיות שר-חינוך זה הרבה יותר "חשוב" מלהיות סגן ראש-ממשלה, יחד עם פואד בן-אליעזר ואולי עם עוד מישהו שאינני זוכר כרגע. לכן גם, בעיני, להיות שמעון פרס זה הרבה יותר חשוב מלהיות מ"מ למ"מ, שלישי למלכות, אחרי אולמרט. מרכלים ומלעיזים שיש כאן עניין של כבוד, אלא שאפילו בכבוד הגדול אינני מצליח להבחין במקרה שלפנינו.
בספרו של שייקה בן-פורת – "שיחות עם יוסי שריד" – נכתב בשמי, ואצטט מן הזיכרון: "עשרה קבין של אנוכיות ירדו לעולם, תשעה נטל שמעון פרס ואחד – כל העולם כולו". והוספתי שם, שזאת חוות דעת של מומחה לאנוכיות ולא סתם חוות דעת של הדיוט. מאז פרסום הספר, לפני כעשר שנים, אני, מצדי, רק שכללתי את מומחיותי באנוכיות, מי כמוני יודע להעיד על עצמי, אבל שמעון פרס, מצידו, מתחיל גם הוא לאיים על הקב העשירי. אלמלא נטל הוא עשרה קבין כמעט, היה נותר גם משהו לאחרים, שמקדישים את חייהם לעבודת עצמם. מעולם לא פגשתי באדם כשמעון פרס שגורם לכל-כך הרבה נזק ועוול לביוגרפיה שלו.
לפני המון שנים עבדתי ב"קול ישראל", ומעת-לעת היינו מתכנסים, כל אנשי החדשות, אנשים רציניים לכאורה, לדון בסוגיות שברומו של עולם התקשורת. לא יודע איך זה קרה לנו, אבל תמיד גלש הדיון לשאלה מדוע אין אור בבית השימוש של חדר החדשות.
פרס וחבריו, אנשים רציניים לכאורה, מצטרפים עכשיו לממשלה, מונעים אך ורק על-ידי טעמים לאומיים שברומו של עולמנו. והנה, פתאום, בלי משים, מוצאים כל הטעמים האלה את עצמם בבית השימוש, האור כבה, וגם הריח, נודה, לא מי יודע מה.