הכינו את הארנקים: חנויות היוקרה של וינה

מה משותף לנעלי עור ב-10,000 יורו, חליפת ערב ב-5,000, סרוויס חרסינה ב-8,000 וסיר הלילה של בטהובן? ניחוח הפינוק והעושר של אירופה הקלאסית, בוינה כמובן

פתגם רומאי עתיק אומר ש"לכסף אין ריח". מרגע זה אתם יכולים לשכוח אותו. סופית - יש לו, ועוד איך יש לו, ריח. לא, אל תמהרו להוציא את השטרות מהארנקים ולהריח אותם. זה כסף קטן, רבותי, וכסף קטן מריח מחובות, שעות נוספות, משכנתה, דמי מזונות והרבה זיעה.

 

כאן מדובר בכסף גדול, ולמוצר הזה ריח ספציפי שכולל כמה מרכיבים: עור משובח, עץ ישן, בושם אקזוטי ויקר, עשן טבק ארומטי. הריח הזה שולט בדרך כלל בחנויות מובחרות, אלגנטיות, ולאו דווקא גדולות - חנויות שרצפתן מכוסה שטיח עבה הבולם כל רעש מיותר, חנויות שבהן השיחות מתנהלות בדיסקרטיות מנומסת, כמעט בלחישה, חנויות שמעסיקות מוכרים ומוכרות הלבושים בהידור ומדברים כמה שפות, ובעיקר, חנויות שכל מוצר הנמכר בהן יקר כמו החטא עצמו.

 

בחנויות המסוימות הללו, הוצאת כסף וקבלת המוצר (שאתם בדרך כלל לא בדיוק זקוקים לו) הן החלק הפחות חשוב באירוע. הדבר העיקרי הוא עצם השיחה עם המומחים הממונים על המכירה, ההתייעצות איתם, הדברים שלמדתם - החוויה.

 

האמת, מה שמוכרים באליטה של החנויות זה לא בדיוק מוצרים חיוניים, וסביר להניח שאפשר להשיג אותם בהרבה פחות כסף במקום אחר, אבל תהיו בטוחים

 שאז לא יגיע ריח הכסף המשכר אל קצה אפכם. 

 

אחת הערים המתמחות בחנויות עם ריח היא וינה. מרבית החנויות האלה מרוכזות במדרחוב קרטנר-גראבן במרכז העיר, או ברחובות היוצאים ממנו. רחוב קולמרט למשל, היוצא לכיוון הארמון. אורכו פחות ממאה מטרים, אבל נמצאות בו החנויות הבאות: קארטיה (שעונים, תכשיטים), ברגט (שעונים שוויצריים), ארמני, גוצ'י ושאנל, לואי וויטון (תיק ב-5,000 יורו, בדיוק כמו זה שנמכר בכל פינה בניו-יורק ב-20 דולר), צ'קיני (בגדי נשים), ועוד ועוד. כולן חנויות המשתייכות בהחלט לקטגוריית ריח הכסף, או בישראלית, "האלפיון העליון".

 

אבל גם החנויות האלה הן לא הדבר האמיתי. סניפים אחים שלהן הרי נמצאים בכל עיר גדולה, ואלה של וינה אינם שונים מאלה ברומא, פריז ולונדון. המטרה האמיתית של סיורנו היום היא חנויות שיש רק בוינה ולא בשום מקום אחר בעולם. הכינו את הארנקים.