לא רוצה להיות עמרי שרון

כשל אישיותי על פי יאיר לפיד הוא ש"אני לא מראה שאני סובל אפילו שאני סובל". גם כן סבל. וילה, וולבו, אישה יפה, הצלחה, ועכשיו גם סדרה חדשה בערוץ 2, 'חדר מלחמה', על קהיליית המודיעין. גדעון מרון שמע מלפיד שמרגל הוא כבר לא יהיה ("אני מיינסטרים"), 'הבן של אבא' בפוליטיקה גם לא ("לא רוצה לרוץ אחרי רינה מצליח"), ובכלל, שבגיל 40 החיים הם יותר מהשאלה מה איכות הג'ל

תשמעו סיפור על יאיר לפיד. סיפור שנשמע בתחילתו לא רלוונטי בכלל, אבל קצת סבלנות והכל יתחבר. זה היה לפני מיליון שנה. אני רציתי להיות עיתונאי, לפיד היה, איך שאומרים, עיתונאי בתחילת דרכו. גרתי בבניין דירות בקומה 5, לפיד גר שלוש קומות מעלי. נכנסנו לגור בבניין פחות או יותר באותו זמן. אני בדיוק סיימתי את עבודתי בגוף בטחוני מסוים וחיפשתי עבודה. רציתי להיות עיתונאי, ציינתי כבר. וכאן מתחיל הכל. יום אחד זוגתי (דאז) שתחיה (ככה לפיד מכנה את אשתו) שאלה אותי אם אני חושב שהשכנים מקומה 8 הם, איך לומר, לא ממש בסדר. נראה לי שאת טועה, אמרתי לה, יש שמועה שהבחור עיתונאי, הוא חייב להיות בסדר. תראה, היא אמרה לי, האישה קוראת לאיש שלה מאצ'ו.

 

לא יכול להיות, אמרתי לה. חכה, היא אמרה לי, ובערב, בהתרגשות, ביקשה שאגש לחלון. מאצ'ו, מאצ'ו, שמענו יחד את קריאות האישה מכיוון הדירה של הזוג בקומה 8. למחרת בבוקר רצה הגורל וירדנו יחד במעלית. כלומר אני, הוא וכלב קטן ומסמורטט. המאצ'ו ואני סקרנו זה את זה. האמת שחזותו תאמה לכינוי. קחו את לפיד איך שהוא נראה עכשיו כולל מאסת שרירים, תורידו 17 שנה, תוסיפו ג'ל בשיער - ותקבלו את לפיד הצעיר.

 

בסוף הוא הושיט לי יד. "יאיר", הוא הפתיע אותי. "אתה נראה מופתע", הוא הופתע. סיפרתי לו על העניין הקטן הזה בינינו. הוא צחק. "זה הוא", תיקן לפיד את הטעות, והצביע על הכלב.

 

נדברנו שבערב הוא ייכנס אלי. היה לי עניין, רציתי להיות עיתונאי. בשמונה בערב הוא עמד בפתח. הביא כניסה. פתחתי. הוא החזיק בידיו שתי כוסות וויסקי. כבר אז, לפני 17 שנה, היה לו את זה. לקצר את הסיפור, הסתבר לי שלפיד ידע בדיוק איפה עבדתי, וגם לו היה עניין: הוא רצה קצת מידע, כי הוא חיפש סיפור טוב לעיתון. מכיוון שלא עסקתי שם במשהו ממש חשוב, לא היה לי מה להציע, אבל הוא מצידו עזר לי להיות עיתונאי.

 

מצד אחד יש כאן גילוי נאות. מצד שני, אני אומר לו עכשיו, תראה איך שמעגלים נסגרים אחרי 17 שנה. אתה היית עיתונאי, התעניינת במודיעין, ויצרת היום את 'חדר מלחמה' - סדרה על המודיעין הישראלי. אני הייתי שם, במודיעין, רציתי להיות עיתונאי - ויצרתי עכשיו את 'כתב פלילי', סדרה על עיתונות.  

 

זה התקשורת עשתה ממני  

 

עכשיו אני בא אל לפיד לבית שרחוק אולי מאה מטר בקו אווירי מהמקום שבו גרנו אז. אבל המאה מטר האלה, מטאפורית, הופכים למרחק של שמיים וארץ. בן זונה, אני אומר לו. למה בן זונה, הוא שואל. עשית את זה, אני אומר לו, הבאת את החלום הישראלי בדיוק לפי הספר: וילה, וולבו בחוץ, חדר עבודה. בלי כלב, אבל חוץ מזה עם הכל. והצרה הכי גדולה שאתה עדיין נראה מצוין.

 

לפיד צוחק. בזמן שכולנו ישנו הוא הספיק לעשות מיליון דברים: לכתוב ספרים, להיות בטלוויזיה, להופיע בפרסומות, להתחתן עם ליהיא, להיות הבן של טומי לפיד, לראיין את טומי לפיד. אפילו עשו חיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'. אייקון, אמרתי לו, הפכת לאייקון. "מה אתה רוצה ממני", הוא אומר, "זה אתם עשיתם ממני, זה הדימוי, התדמית שלי, אני בסך הכל יאיר".

 

וחוץ מזה, אני אומר לו, תגיד לי מה לעשות. איך אני יכול לכתוב עליך משהו רע. "יהונתן", הוא משיב לי, "אמר לי פעם שחברים יכולים לכתוב גם דברים טובים על החברים שלהם". אם לא הייתי מכיר אותו - כאן היתה נקודת הפתיחה שלי: בכל מיליון הראיונות שהיו לו בעבר, איכשהו תמיד הוא מגיע לזה שיהונתן (גפן) אמר לו כך וכך. פעם כך ופעם אחרת. בכלל, יש ללפיד את העניין הזה של לצטט מישהו מהחברים שלו הנורא חכמים והנגישים רק לו. פעם זה יהונתן, פעם זה אהוד אולמרט, פעם זה רוני סומק ופעם אלה שמות שאחריהם אתה רץ הביתה ופותח מנוע חיפוש באינטרנט.

 

אבל יאיר לפיד חבר שלי, ולכן אני יכול למצוא את הצד החינני של העניין, אפילו שאחרי רבע שעה הוא אומר לי ככה: "פעם ישבתי עם ג'ון לה קארה, והוא אמר לי...". הפעם באמת איבדתי את הריכוז. כי הפעם האחרונה ששמעתי משהו מג'ון לה קארה היתה כשעברתי בסטימצקי וראיתי את הכריכה של הספר החדש שלו. והשכן שלי מקומה 8 ישב איתו כאילו כלום.

 

"האנשים בארץ", לפיד אומר, "נורא נעלבים שמישהו עושה יותר מדבר אחד. ואתה יודע איך זה. רואים אחד שעושה ועושה, וזה קשה לעיכול. מי שמכיר אותי יודע שהאור אצלי בחדר העבודה דולק הרבה פעמים עד ארבע לפנות בוקר. כי אני עובד. אבל אני מודע לכך שיש בי, איך לומר, סוג של כשל אישיותי. אני הרבה פעמים עושה את עצמי אחד שדברים באים לו בקלות הרבה יותר מאשר באמת. פעם קראתי ביוגרפיה של אייזנהאור, ושם סופר איך הוא היה ממלא את יומן הנשיא שלו. היו לו חמש פגישות של חמש שעות, אז הוא היה מוחק את חמש הפגישות והיה כותב 'גולף'. אני קצת ככה. אני לא מרגיש שחייבים לראות את הזיעה בכל שנייה, פשוט לא מרגיש ככה. אין לי גנים פולניים ואני לא חייב להראות שאני סובל - אפילו שאני כן סובל".

 

מועצת חכמים מודיעינית  

 

עכשיו קחו את הסיפור על אייזנהאור - עם כל החבילה, המשל והנמשל - ותפצחו את קוד לפיד: לבנאדם יש זיכרון נדיר. קחו את זה שהוא תולעת ספרים ובעל יכולת קריאה מהירה כמהירות האור, סקרנות בלתי נדלית, רמת אינטליגנציה מעל הממוצע, אחד שמסוגל לצטט בכל רגע נתון כל מילה שקרא אי פעם, ולחזור על הציטוט הפוך גם שמעירים אותו באמצע הלילה. צרפו לזה את כל הרזומה שלו: תוכניות טלוויזיה, הופעה בסרטים, כתיבת תסריטים, הנחיה, ועכשיו הסדרה. תוסיפו לכל זה את הקסם הלפידי - והנה לכם המוצר המוגמר. כשאתה נכנס לחדר העבודה שלו קופצת לך דבר ראשון לעין מאסת הספרים. מאות. אני בטוח שלפיד קרא כל אחד מהם.

 

אני מניח שהוא חותם על כל מילה שנכתבה כאן, מה עוד שלקראת סוף הראיון הוא מספר לי שפעם העיתונאי אבנר ברנהיימר אמר לו שככל שמכירים אותו יותר טוב, מגלים שלמרות הכל אין לו קופסה שחורה שהוא מסתיר, וגם מתפלאים על זה. כי ההנחה לגבי אדם כמוהו היא שמוכרחה להיות לו איזושהי קופסה או שלד בארון לפחות.

 

לא נעים, אבל ללפיד אין באמת קופסה שחורה באמתחתו. ואני כבר שנים מחפש. נשבע לכם. מה שכן, יש לו כאמור סדרה חדשה, 'חדר מלחמה', שבתחילת ינואר תעלה בערוץ 2 (רשת). זו סדרה שנחשבת ליוקרתית מאוד. השמועות מדברות על תקציב של 200 אלף דולר לפרק, כמעט חסר תקדים לתעשייה בארץ. הרעיון פשוט. אחרי נסיון הנפל 'לבזבז' את איש החמאס חאלד משעל, הקים ראש הממשלה מעין חדר מלחמה. הוא לקח את כל התותחים מהקהילה המודיעינית הישראלית, כינס אותם תחת קורת גג אחת והפך אותם לגוף-על מודיעיני. משהו כמו מועצת חכמים מודיעינית שתסייע לראש לקבל החלטות נכונות. אלה שידאגו שטעות כמו משעל לא תחזור.

 

כבר המון זמן אני חושד בלפיד שבעצם החלום הרטוב שלו הוא להיות מרגל. הוא עונה לי ש"בעצם מי לא", אבל במחשבה שנייה הוא סבור שלא ממש נכון להפקיד את סודות מדינת ישראל בידיים של אחד שכבר 17 שנים מספר כל שבוע על עצמו ועל המשפחה שלו בעיתון. וגם בזה יש משהו.

 

מצפייה בפרק הראשון בסדרה אפשר להגיד שיש למה לחכות. אם אתם אוהבים את לפיד, תאהבו את הסדרה. לתוך החמל הזה הכניסו מלאן אנשים יפים ומתוחכמים שמדברים לפידית. ליאור אשכנזי הוא הבוס. הסגן שלו הוא רוני פינקוביץ'. רואים שם גם את איילת זורר שרק הגיעה מהמוסד, את אלי פיניש שלדעתי הולך להיות ה-תגלית. את ששון גבאי. תותחים אחד אחד. וכן, גם כמה חברים: עפר שלח, עינת שרוף, חנוך דאום. אפילו הוא עצמו בדקת מסך - דקת התהילה א-לה היצ'קוק.

 

משל הרולס רויס 

 

אם אני סופר לאחור את כל הדברים שיאיר עשה בחיים שלו, נראה שזה הולך להיות הדבר המשמעותי ביותר. שנתיים הוא הגה, כתב, היה שותף בהפקה, בהכל. היא בנפשו, בדמו, סוג של בן זקונים אהוב. במלוא הרצינות הוא חושב שהסדרה תשנה מהיסוד את המבנה הארגוני הקיים של המערכת המודיעינית בארץ. "במציאות", הוא אומר, "אין גוף כזה, אבל הוא היה צריך להיות. ואחרי הסדרה אולי גם יהיה. הגוף בעצם היה צריך להיות מה שהמועצה לביטחון לאומי היתה צריכה להיות".

 

פעם, הוא מספר לי, יצא לו להיפגש עם אמן ספרי המתח והריגול ג'ון לה קארה (ההוא מקודם) "ודיברנו קצת על התמוטטות האימפריה הסובייטית. לה קארה היה איש מודיעין, והוא סיפר לי שבעצם במערב דימו את המזרח למגרש גרוטאות - אבל חשבו תמיד שהק.ג.ב הוא רולס רויס שחונה במגרש. כשהחומות נפלו הבינו שאין דבר כזה. אם אתה חי במגרש גרוטאות, לעולם לא תהיה לך רולס רויס".  

 

מה שהוא לקח מהשיחה ההיא זה קצת על המציאות שלנו כאן. "אנחנו חיים במציאות כאוטית שהגיעה בסופו של דבר גם למערכת הביטחון, למרות ששם נמצאים האנשים הכי טובים. היום המערכת הבטחונית לא מתקרבת אפילו לרמה של חברות ההייטק הישראליות מבחינת מימוש הפוטנציאל". לפיד מאמין שעם קצת מאמץ ומחשבה נכונה אפשר לתקן, לחזור למה שהיינו פעם. אולי אם רק יאמצו את ההצעה שלו כפי שהיא מוגשת ישר לפה בסדרה. "זה לא בשמיים. זה פער של 10 אחוז למה שאנחנו צריכים לחזור. ולכן ה-10 אחוז החסרים הם בדרמה שלי. אפשר להגיד שליאור אשכנזי הוא 10 אחוז יותר נאה מחלק גדול מהאנשים במוסד, ואיילת זורר 10 אחוז יותר יפה מחלק גדול מהבחורות במוסד, ובגלל שמדובר בדרמה - היחסים ביניהם 10 אחוז יותר טעונים ומעניינים ורומנטיים. זה לא סאיינס פיקשן. החומרים אמיתיים. עשיתי תחקיר מקיף, דיברתי עם אנשים מבפנים, עם עיתונאים שמסקרים את התחום, השתמשתי במידע גלוי".

 

תשמע, אני כתבתי את 'כתב פלילי' כי הייתי שם, הייתי כתב פלילי. אני מכיר מקרוב את החרא של עולם הפלילים והתקשורת, זה בדם שלי, הייתי חייב להוציא את זה. מאיפה בא לך הרעיון של 'חדר מלחמה'?

 

"גם לי כואב. גם אצלי זה בדם. הכל תקוע במדינה. החור השחור הזה שאנחנו בתוכו גרם לי לבדוק אם יש דרך אחרת. בינתיים עברתי את גיל 40, וכשאתה בגיל כזה אתה מסתכל על החיים שלך, על העולם שלך, לא רק דרך הפופיק של עצמך והשאלה מה איכות הג'ל בשיער שלך. אתה שואל מה המדינה הזו, לאן היא הולכת. תוסיף לזה שאבא שלי היה גם שר בממשלה, חבר קבינט, ופתאום סוג הדיון הזה הפך מאוד חזק בחיים שלי".

 

ובגלל זה הלכת להתפקד לשינוי?

 

"תשמע סיפור. כשאבא שלי הצטרף לשינוי לא היו לו מחנות. הוא אמר לי יאיר, אולי תתפקד ויהיה לי מחנה של איש אחד. אמרתי לו בסדר ושכחתי מזה. יום אחד הלכתי לפגישה ליד משרדי שינוי. הקדמתי. יש שם מקום של טחינה, אני אוהב טחינה, אבל היה סגור. המשרדים של שינוי ממש ליד זה. קפצתי למשרדים, נזכרתי בעניין ההוא, הוצאתי כסף, שילמתי, מילאתי טופס, וזהו. בערב פתחתי טלוויזיה. ידיעה פותחת של רינה מצליח: יאיר לפיד רץ לפוליטיקה. אשתי ליהיא שאלה: למה לא סיפרת לי. אמרתי לה כולה הטחינה היתה סגורה. אז היא אמרה לי מה, כל פעם שלא תהיה טחינה תהיה ידיעה פותחת בחדשות?".

 

אין לך שאיפות פוליטיות?

 

"בשביל מה לי?".

 

להשפיע?

 

"בחייך. נגיד שהייתי נבחר להיות חכ. הייתי צריך להתפטר מ'ידיעות אחרונות', מהטלוויזיה, ולהתחיל לרוץ אחרי רינה מצליח בתקווה שהיא תפרסם משהו. בשביל מה".

 

אבא שלך התייעץ איתך?

 

"תשמע, שר במדינה פוגש כל יום 50 איש שאומרים לו בדיוק מה הוא צריך לעשות, וחוכמתו העיקרית היא להתעלם מרובם. לי אין עניין להיות עמרי שרון. לא מעניין אותי להיות אחד שמביא ומוציא מאחורי הקלעים ואומר 'אתם לא מאמינים בעצם כמה אני משפיע'. אבא שלי שאל אותי הרבה פעמים על התנהלות תקשורתית, כי בזה אני מבין, אבל להגיד לו איך לנהל את משרד המשפטים?".  

 

יש לי סקרנות לאאוטסיידר

 

לפיד מודע למה שאנשים אומרים עליו. על היותו נחמד מדי, חבר של כולם, לא עיתונאי נושך, אחד שעושה פרסומות, הצגה של איש אחד. אחד שמראיין את אבא שלו. הוא מסכים איתי שהטלוויזיה הולכת על הקו הדק שחוצץ בין עיתונות לבידור. לא שהוא חלילה לא תופס מעצמו עיתונאי. להיפך. "מי שלא רצה לראות את לפיד מראיין את לפיד יכול לעבור ערוץ. אנחנו חיים בעידן של פלורליזם תקשורתי. חופש עיתונות אמיתי עם הרבה עיתונים והרבה ערוצים, וכל אחד יראה מה שהוא רוצה. וחוץ מזה, הכל שקוף. זה לא שהקהל מתבלבל וחושב שראיינתי בן דוד רחוק. הראיון עם אבא שלי מעניין כי לי מותר לשאול אותו הכל, וחוץ מזה זה בסדר גמור למתוח עלי ביקורת".

 

מיינסטרים?

 

"אני באמת מיינסטרים. פעם אמרתי שבארץ כולם שוליים ורק אני עומד לבד במרכז. מה לעשות שאני באופיי מיינסטרים, נשוי לאותה אישה 16 שנים, שלושה ילדים, חושב שאני אבא על הכיפק, עובד הרבה שעות ביום, נוסע בוולבו. אז אין יותר מיינסטרים ממני, וזה על הכיפק. תשמע, הייתי יכול להיות בשוליים כמו כולם. בעיניי להיות במרכז זו לא מילה גסה, שם מתרחשים הדברים המעניינים באמת, שם גבולות ההשפעה הגדולים באמת".

 

אני זוכר אותך כשהיית בן 22 ב'מעריב'. איכשהו כבר אז חשבתי שבעצם אתה רוצה להיות משורר הביבים צ'רלס בוקובסקי, אבל פוחד להישרף. פוחד לגעת באמת, ללכת עד הסוף. העדפת את הכורסה הנוחה בחדר העבודה שלך?

 

"בסך הכל רציתי לתרגם את בוקובסקי. אני לא יכול להיות צ'רלס בוקובסקי, לא יכול להיות אחד שמת משחמת הכבד כי הוא שותה את כל מה שחברת ג'ק דניאלס מציעה, וכותב שירים נפלאים. תשמע, אפשר להיות מיינסטרים גם בלי להיות אידיוט. אם הייתי חי במאה ה-17 או ה-18 הייתי נעשה חבר של סליירי אבל שומע מוצרט. באופי שלי, בצורת החיים שלי, אני שייך למיינסטרים, אבל יש בי סקרנות למקומות אחרים, בעמדת האאוטסיידר, מבחוץ. הכתיבה מכריחה אותי לשמור על ריחוק. כשהייתי בן 17 עם שערות עד התחת וזקן, בתיכון שאותו אפילו לא גמרתי, כולם אמרו וואלה, מהפרא הזה לא ייצא כלום. אז מה אגיד לך, הילד הזה בטח היה אומר: אתה יותר מדי מיינסטרים".